פסק-דין בתיק עפ 1356/06

כב' השופט זיאד הווארי - אב"ד:

1.         נגד המערערים הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בטבריה (ת.פ 3251/05) ובו יוחסה להם עבירה של גניבה, עבירה לפי סעיף 383+384 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: " חוק העונשין"). כמו כן הוגש כתב אישום נוסף לאותו בית משפט (ת.פ 2816/05) ובו יוחסה למערער מס' 2 (להלן: " ראייק") עבירה של גניבה,  עבירה לפי סעיף 384 לחוק העונשין.

בכתב האישום בת.פ 3251/05 נטען כי בתאריך 16/6/05, בסמוך לשעה 14:30 בקו מסילת הרכבת סמוך לקיבוץ גשר גנבו המערערים אדניות מברזל, שאותן עקרו ממסילת הרכבת הממוקמת על הגשר, 30 אדניות במספר כששווין הכולל כ- 2,400 ש"ח, אותן העמיסו על טנדר יסוזו מ.ר 06-963-71 (להלן: " הטנדר") עמו הגיעו למקום, ללא רשות מהבעלים ומתוך כוונה לשלילת קבע.

המערערים הודו כי נטלו את אדני הברזל מהמקום, הם לא פרקו אותם אלא רק העמיסו אותם, אולם טענו כי האדנים היו מופקרים ו/או אין להם בעלים בכלל או שהיו להם בעלים והפקירו אותם (ראה פרוט' בימ"ש קמא מיום 03/01/06).

2.         בכתב האישום בת.פ 2816/05 נטען כי בתאריך 4/3/05 בסמוך לשעה 18:00, בעמק הירדן סמוך לצמח פירק וגנב ראייק אדני ברזל השייכים לרכבת ישראל שאותם העמיס על עגלה נגררת והכל ללא הסכמת הבעלים וללא רשותם. שווי האדנים כ- 2,000 ש"ח.

ראייק הודה כי לקח את האדנים מהמקום הנטען בכתב האישום. עם זאת כפר בקיומה של עבירת הגניבה המיוחסת לו וטען כי המדובר במסילה שהיתה לפני קום המדינה והאדנים נשוא כתב האישום היו מופקרים, ללא בעלים. בנוסף, כפר בעובדה כי האדנים שלקח שייכים לרכבת ישראל (ראה פרוט' בימ"ש קמא מיום 03/01/06).

3.         לאחר שמיעת ראיות, הרשיע בית המשפט קמא (כב' השופט ד. פורת) את המערערים בעבירות בהן הואשמו בשני האישומים והטיל עליהם את העונשים הבאים:

על מערער 2 (ראייק)

א.         מאסר לתקופה של 24 חודשים, מהם 12 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור על העבירות בהן הורשע ו/או כל עבירת רכוש אחרת, למעט עבירה של החזקת רכוש החשוד כגנוב.

ב.         קנס בסך 10,000 ש"ח או 3 חודשי מאסר.

ג.          חילוט הטנדר ועגלה נגררת (מ.ר 9894157) (להלן: " העגלה") לאוצר המדינה.

על מערער 1 (להלן: "ג'מאל")

א.         מאסר לתקופה של 12 חודשים מהם 6 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי למשך 3 שנים והתנאי שלא יעבור ויורשע בעבירה בה הורשע ו/או כל עבירת רכוש, למעט עבירה של החזקת רכוש החשוד כגנוב. המאסר בפועל ירוצה בעבודות שירות, בכפוף לחוות דעת הממונה על  עבודות שירות.

ב.         קנס בסך 5,000 ש"ח או חודשיים מאסר תמורתו.

4.         שני הערעורים שבפנינו, אשר נדונו במאוחד (ראה החלטת בימ"ש קמא מיום 24/01/06), מופנים הן כלפי הרשעת המערערים בעבירת הגניבה והן לעניין חומרת העונש שהוטל על המערערים.

5.         לעניין הכרעת הדין:

טענות ראייק:

הפן העובדתי : ב"כ ראיק העלה במסגרת הערעור מספר טענות שנוגעות לאמון שנתן בית משפט קמא בעדותו של מפקח המקרקעין מטעם רכבת ישראל, מר גלעד הלפר (להלן: " גלעד") ולכך שביכר את עדותו של זה על פני גרסתו של ראייק. עוד טען ששגה בית המשפט קמא עת הסתמך על עדותו של ראש מדור מניעת שוד עתיקות ברשות העתיקות, מר יוסי משה (להלן: " יוסי"). המערער טוען כי קביעתו של בית המשפט קמא, אשר התבססה על עדויות אלה ולפיהן המערער חתך את האדנים, אינה יכולה לעמוד.

הפן המשפטי: ב"כ ראייק טוען ששגה בית משפט קמא בניתוח המשפטי של יסודות עבירת הגניבה אותן ישם על עניינו של ראייק וכי התביעה לא הוכיחה את קיומם של יסודות אלה. זאת בעיקר מאחר ולא הוכח כלל יסוד הבעלות באדנים. עוד טען שאין להתייחס לערכם ההיסטורי של האדנים, משזה לא נזכר בכתב האישום.

טענות ג'מאל:

ב"כ ג'מאל רכז את טענותיו רק בפן המשפטי וטוען כי המשיבה לא הוכיחה את יסוד הבעלות על מסילת הברזל, שהינו אחד מיסודות עבירת הגניבה, ואף לא נטען בכתב האישום למי הבעלות. לטענתו, קביעתו של בית משפט קמא בדבר הבעלות במסילה התבססה על הוראת חוק הניתנת לפירושים שונים, הפרשנות שבחר בה בית המשפט הינה מוטעית וכי הפרשנות הנכונה מביאה לכך שאין בעלים למסילה. משניתנת הוראת חוק לשתי פרשנויות, יש להעדיף את זו המיטיבה עם הנאשם.

דיון:

הלכה ידועה מימים ימימה כי ערכאת הערעור בדרך כלל אינה נוטה להתערב בממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדים והתרשמה מהם ישירות, אלא במקרים חריגים ביותר וכאשר מתחוור לה כי בממצאים העובדתיים נפלו טעויות עקרוניות וגלויות לעין או כאשר הוכחה טעות בולטת בשיקולים של הערכאה הדיונית או אם נפל פגם היורד לשורשו של עניין. התערבות כזו נדירה והיא לא תעשה אלא מנימוקים כבדי משקל (ראה ספרו של י. קדמי "על סדר הדין בפלילי" חלק שלישי, מהדורת תשס"ג-2003, עמ' 1396-1406).

בענייננו בית משפט קמא ניתח באופן מדוקדק את גרסאות הצדדים וביסס את מסקנותיו על חומר הראיות שהיה בפניו, תוך הסבר מפורט והנמקה.

המערערים הודו במרבית העובדות שבכתבי האישום. בת.פ 3251/05 טענתם היחידה היתה כי הם לא ניתקו את האדנים מהמסילה שכן האדנים היו מפורקים ומונחים בערימה, כחפץ שאין לו בעלים ואין לו דורש. במישור העובדתי בית משפט קמא נדרש להכריע בנקודה זו בלבד - האם אכן פרקו המערערים את האדנים, כנטען בכתב האישום, או שמא אלה היו זרוקים ומופקרים בשטח, כטענתם.

אשר למהלך הארועים נשוא ת.פ  3251/05 דחה בית המשפט את גרסת המערערים וקיבל את גרסת המשיבה. בארוע זה נתפסו המערערים במקום, על ידי מר יוסי. בית משפט קמא נתן אמון מלא בעדותו של עד זה וקבע:

"בחנתי את עדותו של יוסי, עובד רשות העתיקות ומצאתי כי עדותו אמינה בעיני. עדותו נתמכת בחומר הראיות". (עמ' 43 ש' 9-10).