פסק-דין בתיק עפ 1345/06

המערער הורשע בבית משפט קמא על פי הודאתו בעבירה של  ביצוע עבודות ושימוש הטעונים היתר, ללא היתר, עבירה לפי סעיפים 145(א), 204 (א) 208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 ותקנות התכנון והבניה (עבודות ושימוש הטעונים היתר) התשכ"ז-1967, 1 (1).

על פי הנטען בכתב האישום, בו הודה המערער, בתאריך 23.10.05 במועדים שונים לאחר מכן, נתגלו בכפר מרר בגוש 15623 חלקה 63 (להלן: "המקרקעין") עבודות בניה ושימוש במקרקעין שבוצעו אחרי תאריך 1.2.01, כדלקמן: בניית בית מגורים דו-קומתי בשטח כולל של 200 מ"ר ללא היתר בניה (להלן: "העבודות"). יעוד הקרקע לפי תוכנית מאושרת הינו חקלאי. המערער גם השתמש במקרקעין הנ"ל שימוש חורג כאשר היה חייב להשיג היתר לעבודות ולשימוש.

בית משפט קמא גזר על המערער את העונשים הבאים:

א.                  מאסר על תנאי למשך 5 חודשים, שהנאשם לא יישא בו אלא אם כן יעבור במשך 3 שנים מיום מתן גזר הדין, עבירה לפי סעיפים 240, 237, 210, 205, 204 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") ויורשע בה בין בתקופת התנאי ובין לאחריה.

ב.                  קנס בסך 16,000 ש"ח או 160 ימי מאסר תחתיו, הקנס ישולם ב-12 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, כאשר התשלום הראשון יחל בתאריך 5.11.06.

ג.                    התחייבות כספית בסך 50,000 ש"ח להמנע בתוך 3 שנים מיום מתן גזר הדין מלעבור עבירה לפי סעיפים 240, 237, 210, 205, 204 לחוק התכנון והבניה.

ד.                  צו הריסה בתוך 90 יום מיום מתן גזר הדין, זולת אם יהיה היתר כדין.

ה.                  כפל אגרה בסך 12,000 ש"ח, אשר ישולם למשיבה תוך 90 יום מיום מתן גזר הדין.

בהודעת הערעור, ביקש ב"כ המערער להקל בעונשו של המערער בכל הנוגע למרכיבי גזר הדין. אולם, בטיעוניו בפנינו צמצם את ערעורו אך ורק לעניין פרק הזמן הנדרש להריסת המבנה וכן לגובה סכום ההתחייבות. הוא ביקש ארכה כדי לאפשר לו להשיג היתר בניה כדין, הוא טען בין היתר כי הוגשה תוכנית מתאר על פיה צורפו המקרקעין נשוא הערעור לאיזור בניה של כפר מרר, התוכנית בשלבי התנגדויות, וכי לטענתו קיימים סיכויים שהוועדה המחוזית תאשר את הבניה שהוא הקים. לכן לשיטתו הזמן שניתן לו כדי להשיג את היתר הבניה, הוא קצר מאוד ולא יספיק כדי שיוכל להשיג את ההיתר כנדרש.

מנגד ביקשה ב"כ המשיבה לדחות את הערעור, היא הפנתה לפסיקה אשר על פיה רף הענישה הוא יותר חמור מהענישה שהוטלה על ידי המערער בבית משפט קמא. בנוסף הפנתה לנסיבות ביצוע העבירה אשר פורטו היטב על ידי בית משפט קמא ועל פיהן בניית המבנה נשוא הערעור נמשכה גם במהלך ניהול המשפט, אחרי שהוגש כתב האישום. הוסיפה עוד, כי המפקח מטעם המשיבה ביקר בשטח והתברר לו כי הבניין כבר מאוכלס ולכן לשיטתה אין שום הצדקה לאפשר למערער לבצע עבירות נוספות מאחר והמדובר בשימוש שהינה עבירה נמשכת מדי יום. באשר למצב התכנוני, אישרה ב"כ המשיבה כי אכן הוגשה תוכנית מתאר לאותו איזור אשר נמצאת יחסית בשלבים הסופיים. עם זאת הדגישה כי תוכנית המתאר הנ"ל מחלקת את האיזור למתחמים שבו כלולים הן שטחי מגורים, והן שטחי ציבור וכן שטחים פתוחים. בתוכנית הזו אין מיקום מדוייק לשטחי המבנה הציבוריים ולכבישים. כך שלטענתה, הקמת המבנה מהווה פגיעה תכנונית חמורה.

לסיכום, ב"כ המשיבה סבורה כי קבלת היתר בניה לא יהיה תוך תקופה קצרה.

לעניין מתן ארכה להריסה, ב"כ המשיבה התנגדה מהטעם כי אין לתת פרס לעבריין אשר ממשיך במעשיו ומפר את צו בית המשפט. יחד עם זאת, סבורה ב"כ המשיבה כי אם בית המשפט ימצא מקום לתת ארכה, התנתה את הארכה בכך שהמערער יאטום את המבנה ויאסר עליו להשתמש במבנה.

המערער זלזל בחוק התכנון והבניה, ועל אף שהוגש נגדו כתב אישום, הוא המשיך בבניה ואף יתרה מזו, לאחר שסיים את הבניה החל לאכלס את המבנה. אכן מעשיו של המערער אשר עשה דין לעצמו ראויים לגינוי והוקעה, המערער זלזל באופן מופגן בחוק התכנון והבניה, זלזול כזה הפך לרעה חולה במקומותינו ויש לפעול למיגורה או לצמצומה.

בית משפט העליון לא אחת קבע כי:

"אין להשלים עם הזלזול בחוקי התכנון ובהליכים הנדרשים על פיהם - זלזול שהפך כמעט לנורמה מקובלת בחברתנו. הגנת הסביבה ושמירה על נכסי נוף השייכים לציבור הינם ערכים חשובים הראויים לכיבוד. דיני התכנון נמנים עם הכלים שיצר המחוקק כדי להבטיח את ההגנה על ערכים אלה. על כן, ועקב עוצמתם של האינטרסים העומדים מנגד, מצווים מוסדות התכנון למלא את חובתם ולשמש כבלם אל מול הפרות החוק."

(ר' רע"פ 3904/96 סימן טוב מזרחי נ' מדינת ישראל).

עוד נאמר על ידי בית המשפט העליון:

"הפיקוח על הבנייה מתמודד לא פעם עם אנשים הפורצים את גדר החוק, ומקימים בנינים שלא כחוק, אם מטעמים של רווח כספי ואם מטעמים של מצוקה אישית. אף אין זה דבר נדיר שבניינים מוקמים שלא כחוק על מקרקעין של הציבור, שנועדו לשרת את צרכי הציבור, ולאחר שהוקמו ואוכלוסו במשך זמן מה, קשה כקריעת ים סוף לפנותם ולסלקם."

(ר' רע"פ 5635/93 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב-יפו נ' עורקבי, פ"ד מח(2) 397, 404 אשר צוטט ברע"פ 5986/06 אהרון מלכיאל נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם)).