פסק-דין בתיק עפ 1340/06

1.         נגד המערערת ושתי נאשמות אחרות הוגש כתב אישום לבית משפט השלום, ובו יוחסו להן עבירה של סכנה לילדים - עבירה לפי סעיף 340 בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), וכן עבירה של חבלה ברשלנות - עבירה לפי סעיף 341 לחוק העונשין.

בישיבה ביום 07/02/06 הגיעו ב"כ הצדדים לידי הסדר טיעון, על פיו תוקן כתב האישום, נמחקה העבירה חבלה ברשלנות, והמערערת הודתה בעבירה של סכנה לילדים. בהסדר הטיעון סוכם, כי המערערת תשלח לקבלת תסקיר מבחן, וב"כ המשיבה תבקש להרשיע את המערערת, ואילו ב"כ המערערת יבקש מבית המשפט להימנע מהרשעה.

בישיבה ביום 20/09/06 ולאחר שנתקבלו שני תסקירים של שירות המבחן, טען הסניגור בפני בית משפט קמא כי המערערת שוקלת לחזור בה מהודאה, וב"כ המשיבה התנגדה לכך. בית המשפט החליט לדחות את הבקשה, מאחר ולא הובאו בפניו נימוקים כלשהם לחזרה מהודאה. באותה ישיבה נתן בית המשפט את הכרעת הדין, על פיה הרשיע את המערערת, ולאחר ששמע את טיעוני הצדדים לעונש, גזר על המערערת עונש של חתימה על התחייבות ע"ס 10,000 ש"ח להימנע במשך שנתיים מביצוע עבירה בה הורשעה, וכן הטיל על המערערת מאסר על תנאי של 9 חודשים והתנאי הוא שבמשך 3 שנים לא תעבור המערערת על אותה עבירה בה הורשעה.

2.         הערעור שלפנינו מופנה הן לעניין דחיית בקשתה של המערערת לחזור בה מהודאה וכן לעניין הרשעתה,  וגם לעניין חומרת העונש.

לעניין בקשת המערערת לחזור מהודאה, טענה המערערת כי ביקשה לחזור בה מההודאה בטרם ניתנה הכרעת הדין, כאשר המערערת אינה יודעת באם בית משפט קמא קיבל טיעוניה לעניין ההרשעה. לשיטתה, המדובר בבקשה כנה שכל תכליתה הוכחת חפותה, ואין המדובר בתכסיס פסול. הוסיפה כי היא פוטרה מעבודתה כגננת בעקבות ההרשעה.

לעניין ההרשעה, טענה המערערת כי לא היה בנסיבות המקרה כל מקום להרשיע את המערערת, וכי שתי הנאשמות האחרות באותו כתב אישום, על אף שהודו בעבירות חמורות יותר, וחלקן באירוע נשוא כתב האישום חמור יותר, הן לא הורשעו.

לעניין העונש טענה המערערת, כי העונש של מאסר על תנאי לתקופה של 9 חודשים הינו עונש חמור אשר חורג מהפרופורציה המקובלת.

מנגד, ביקשה ב"כ המשיבה לדחות את טענות המערערת, וטענה כי עת שהודתה המערערת בעקבות תיקון כתב האישום, היא הייתה מיוצגת על ידי עו"ד. ב"כ המשיבה הפנתה לתסקירים של שירות המבחן אשר נמנעו ממתן המלצה שלא להרשיע את המערערת, והדגישה את העובדה כי המערערת ביקשה לחזור בה מהודאתה רק לאחר שנתקבלו התסקירים של שירות המבחן.

לעניין הרשעת המערערת הפנתה ב"כ המשיבה לנסיבות ביצוע העבירה בה הורשעה המערערת, וכן לאירוע הקודם שבו הודתה המערערת.

סעיף 153 (א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב - 1982, קובע:

"153.א הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו."

ב"כ המערערת הפנתה לפסק הדין שניתן בע"פ 3754/91, 4335/91 מדינת ישראל נ. ד"ר קאסם סמחאת, פ"ד מה(5) 798.

בסעיף 8 קבע בית המשפט העליון:

"8. בבוא בית המשפט לשקול, אם לתת לנאשם רשות לחזור בו מהודאתו לפני גזר הדין, לא די, לדעתי, בבירור השאלה, אם ההודאה ניתנה בשעתה מרצונו הטוב והחופשי של הנאשם. סבורני, כי גם אם השתכנע בית המשפט בכך, עוד עליו לשאול עצמו, מהי הסיבה הכנה והאמיתית אשר מביאה את הנאשם לבקש את החזרה מן ההודאה. אם סובר הנאשם, כי טעה בשיקוליו בעת שהודה, והמטרה האחת והיחידה העומדת ביסוד בקשתו היא כי תינתן לו ההזדמנות להוכיח את חפותו, כי אז נכון וראוי הוא שלא להכביד תמיד במשקלם של אותם "נימוקים מיוחדים", הנדרשים בסעיף 153 (א) הנ"ל. ער אני לכך, כי גישה זו עלולה לפתוח פתח לנאשמים להתחרט על הודאתם, ואף נתתי דעתי על הפגיעה של "רוחב לב" זה בניהולו התקין של הדיון ועל שיבוש סדריו של בית המשפט. אולם כשנשקל הצורך למנוע רעות אלה, לעומת הדרישה לעשיית צדק, חייבת לנטות כפה של האחרונה, חרף "המחיר" שמשלם הציבור כתוצאה מזה."            

בהמשך בית המשפט העליון התייחס לנסיבות המקרה שם, וקבע בסעיף 9 לפסק הדין כי:

"9. בענייננו מדובר, כאמור, ברופא, שביצע את העבירות בהן הואשם במסגרת עבודתו. תוצאותיה של ההרשעה אינן מתבטאות כלפיו רק בכתם שמוטבע במצחו ובעונש שעליו לשאת, אלא הרבה מעבר לכך...."

משמעות הדבר הינה, שגם אם אין מקום להכביד בדרישה לנימוקים מיוחדים, חייבים לבוא בפני בית משפט נימוקים מיוחדים כלשהם.

במקרה שלפנינו, המערערת לא הצביעה כלל וכלל על נימוקים מיוחדים כלשהם, המערערת כאמור הייתה מיוצגת על ידי עו"ד, היא הודתה לאחר שכתב האישום תוקן, לאחר מכן נשלחה לקבלת תסקיר מבחן, ולאחר שנתקבל בעניינה תסקיר מבחן נוסף שבו נמנע שירות המבחן באופן חד משמעי ממתן המלצה לאי הרשעה, ובמועד שנקבע למתן הכרעת דין בעניינה, היא התעוררה וביקשה לחזור בה מהודאתה. בנסיבות אלה, כאשר המערערת לא הצביעה על נימוקים כלשהם המצדיקים חזרה מהודאה, וטענתה כי היא פוטרה בשל הרשעתה, נטענה בעלמא ללא כל סימוכין, לכן דינה להידחות.

לאור זאת, אנו דוחים את בקשת המערערת לחזור בה מהודאתה.