פסק-דין בתיק עפ 1327/05

נגד המערער הוגש בבית משפט השלום בנצרת (ת.פ. 3273/03) כתב אישום אשר ייחס לו עבירה של גרימת מוות ברשלנות, בניגוד לסעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "כתב האישום המקורי").

העבירה בה הואשם המערער בוצעה במהלך שירותו כשוטר מג"ב בבסיס גן נר, כאשר יחד עמו שירתו גם סמי סועאד ז"ל (להלן: "המנוח") ואסף גוהרי (להלן: "אסף").

ביום 8.5.01 במהלך שיחה שנוהלה בין השלושה, החליטו המנוח ואסף לערוך ביניהם תחרות שליפה, במהלכה אמורים היו לשלוף ולכוון איש  איש את אקדחו כנגד רעהו, לדרוך וללחוץ על ההדק כך שתיווצר פעולת נקירה.

תחרות אומללה זו הביאה בסופו של דבר למותו של המנוח כתוצאה מפגיעת כדור שנורה מאקדחו של אסף.

מלכתחילה נטען בכתב האישום המקורי, כי המערער ניצב, לבקשת המנוח, בין שני המתחרים ונתן את האות לביצוע השליפות.

בשלב כלשהו במהלך שמיעת הראיות הגיעו הצדדים להסדר טיעון, לפיו יתוקן כתב האישום על ידי כך שימחקו ממנו עובדות, לרבות הטענה כי הוא זה שנתן את האות, וסעיף האישום יומר למעשה פזיזות ורשלנות, עבירה בניגוד לסעיף 338(5) לחוק העונשין.

המערער הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, ונקבע כי ביצע את העבירה שיוחסה לו.

על פי הסדר הטיעון, נשלח המערער לקבלת תסקיר שירות המבחן אשר נתבקש להתייחס גם לעניין הרשעתו, כשכל צד הותיר בידיו את האפשרות לטעון בנוגע להרשעה.

בסופו של יום הרשיע בית המשפט קמא (כב' השופטת כ. רוטפלד - האפט) את המערער וגזר את דינו לשני חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות ומאסר מותנה למשך 6 חודשים.

ערעור זה מופנה כלפי ההחלטה שלא להמנע מהרשעת המערער וכנגד חומרת העונש שנגזר עליו.

בערעורו קובל ב"כ המערער על כך שלא אומצו המלצות התסקיר לענין ההמנעות מן ההרשעה והענישה.

ב"כ המערער מדגיש כי כתב האישום לאחר תיקונו אינו מייחס למערער את המעשה של מתן האות ולמעשה עוסק באי מניעת המעשה. עוד נטען כי בית משפט קמא לא נתן משקל לנסיבותיו האישיות של המערער, גילו הצעיר, העדר הרשעות קודמות ולשאיפתו ללכת בעקבות אביו ולהתגייס לשירות קבע.

הרשעתו, כך נטען, תפגע קשות באפשרות שיקומו, תמנע את גיוסו ותפגע ביכולתו למצוא פרנסה.

בנוסף,  מפנה ב"כ המערער לכך שהעונש שהוטל על היורה (אסף) בגין מעשיו הוא 6 חודשי עבודות שירות, ובנסיבות אלה, אין זה סביר שעונשו של המערער, נוכח חלקו בפרשה, יהיה אף הוא בעבודות שירות.

המשיבה מתנגדת לקבלת הערעור ומפנה לחלקו של המערער כפי שהוגדר בכתב האישום המתוקן, לפיו "איפשר במעשיו ובמחדליו את קיום המשך השליפות" וכן "המשיך בביצוע המשחק כשהוא ידע או צריך היה לדעת שהמשחק עשוי להסתיים במות אחד המשתתפים".

לטענת המשיבה הרשעתו של המערער הינה תוצאה של חומרת העבירה ובענין זה לא מתקיימים המבחנים שנקבעו בהלכה להמנעות מהרשעה.

חלקו של המערער במסכת האירועים שהביאה למותו של אדם מפורטת בכתב האישום המתוקן, שהוא פרי הסדר שהושג בין הצדדים.

הרשעתו של המערער בעבירה בה הודה הינה התוצאה הטבעית והרגילה משנקבע כי ביצע את העבירה.

האינטרס הציבורי מחייב כי מי שנמצא אשם בדין יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל והסמכות הנתונה לבית המשפט להימנע מהרשעה יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. " שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפרה את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון בפני החוק". (ע"פ 2796/03 - ברטי ביבס נ' מדינת ישראל , תק-על 2004(3), 16 ,עמ' 23).