פסק-דין בתיק עפ 1313/06

1.         המערערים הורשעו על פי הודאתם, בבית משפט השלום בנצרת (פ' 2941/05) בביצוע עבירות של זהום מים, לכלוך והשלכת פסולת ברשות הרבים בנסיבות מחמירות, אי ביצוע צו ניקוי לפי סעיף 13 ב' לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד - 1984, עיסוק ללא רישיון או היתר זמני בעסק הטעון רישוי, גרימת ריח חזק או בלתי סביר, והעדר שילוט וגידור אתר לסילוק פסולת.

2.         המערער, שהוא בעל מניות ומנהלה של המערערת מס' 2, פעל יחד עמה, בשנת 2003 לחפירת בור בשטח של כ - 900 מ"ר ובעומק של כ - 4.5 מ' בשטח חקלאי בבקעת בית נטופה.

            את הבור מלאו המערערים בפסולת, שחלקה הגדול חומר אורגני ופסולת קומפוסט שהובלה ממפעל "אמניר", כך שנוצר במקום אתר לסילוק פסולת. האתר הפיראטי הופעל במשך חודשים, ללא היתר כדין, ומבלי שנעשו בו סידורים כדי למנוע חלחול מזהמים לקרקע ולמי התהום, וכן ללא סידור לאיסוף התשטיפים המזהמים, ללא גידור וללא שילוט כנדרש.

הפסולת שהושלכה לבור הכילה חומרים אורגניים, מינרלים ובקטריאלים, וכן מגוון מתכות כמו כרום, נחושת עופרת כספית ועוד, כל זאת במידה העולה על המותר.

במהלך רקבון ופירוק החומרים זוהמה הקרקע ונפלט לאוויר גז המפיץ ריח חזק ובלתי סביר.

המערערים לא פעלו גם על פי צו ניקוי לפי סעיף 13 ב' לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד - 1984, שנמסר להם ב - 5/8/03 ולא עשו דבר כדי למנוע את הזיהום ובכדי להחזיר את המצב לקדמותו.

3.         בית המשפט קמא (כב' השופטת ל. יונג - גפר) גזר על המערערים קנסות, על המערער מס' 1 קנס בסך 40,000 ש"ח ועל המערערת מס' 2 קנס בסך 80,000 ש"ח.

כמו כן, הוטל על המערערת מס' 1 מאסר על תנאי של 6 חודשים למשך 3 שנים לבל יעבור עבירה של זיהום מים, או עבירה של איסור לכלוך והשלכת פסולת ברשות הרבים.

המערערים חויבו בנוסף לחתום על התחייבות להמנע מביצוע עבירה.

4.         הערעור מכוון כנגד חומרת גזר הדין, ומצומצם לרכיב הקנס.

ב"כ המערערים טען בהודעת הערעור באריכות, ובפנינו באשר לנסיבות המצדיקות הקלה בעונשם של המערערים: נסיבות ביצוע העבירות, סוג הפסולת שהושלכה לאתר, הזמן שחלף מביצוע העבירות ועד גזר הדין, ונסיבותיו האישיות של המערער, אשר בעטין לא יוכל לעמוד בתשלום הקנסות.

5.         ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הערעור, ולהותיר את פסק הדין של הערכאה הראשונה על כנו, בהדגישו את חומרת המעשים, הנזק הנגרם מהם לסביבה, לשם רווח ותועלת כלכלית אישית, ואת העובדה שהמערערים נמנעו אף לקיים צו ניקוי שהורה להם להחזיר את המצב לקדמותו.

ב"כ המשיבה מבקש לקבוע כי גזר הדין לוקח בחשבון את השיקולים לקולא ואף נעשה חסד עם המערער כאשר לא ביקשה המשיבה להטיל עליו מאסר בפועל.

6.         דעתנו כי דין הערעור להדחות.

גזר דינו של בית המשפט קמא איזן כראוי בין חומרת מעשיהם של המערערים, הפגיעה באיכות הסביבה והסיכון לניקיון מקורות המים, לבין נסיבותיו האישיות של המערער מס' 1, והשיקולים לקולא, כמו פרק הזמן שחלף מביצוע העבירות, כאשר נמנע מלהטיל על המערער עונש של מאסר בפועל.

עם זאת, מדובר בעבירות שמטרתן השגת רווח ותועלת כלכלית, וככאלה, הן מחייבות הטלת עונשים שיפגעו בכיסם של מבצעיהן.

המעשים בוצעו לאורך תקופה של חודשים, כאשר המערערים התעלמו מצו שהורה להם לחדול מהם ולנקות את השטח.

7.         בית המשפט העליון התייחס, לא פעם, לכך שעל בתי המשפט להעלות את רף הענישה בעבירות שעניינן פגיעה בניקיון ובאיכות הסביבה (ראה רע"פ 7861/03 - מדינת ישראל נ' המועצה האזורית גליל תחתון, תק-על 2006(2), 1437  ורע"פ 244/96 - כים ניר ניהול שירותי תעופה נ' מדינת ישראל . פ"ד נ(3), 529 ).

הפגיעה באיכות הסביבה ובמשאב המים בפרט, עלולה להיות בלתי הפיכה, ואין צורך להכביר מילים באשר לחומרתה, ולהשלכתה על האינטרס הציבורי ובריאות העם.