פסק-דין בתיק עפ 131/05

השופט ר. שפירא:

1.         הרקע לערעור:

בפנינו שני ערעורים שהדיון בהם אוחד, בהסכמת הצדדים.  ערעורם של שני הנאשמים/המערערים מופנה כנגד הכרעת הדין מיום 6.1.04 של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט א. שאנן) בתיק פלילי 2038/00. בנוסף, המערער מערער על גזר הדין מיום 28.11.04 של בימ"ש השלום בחיפה (כב' הנשיא א. קיטאי) בתיק הפלילי האמור לעיל. המערערת מערערת על הכרעת הדין בלבד.

למען הסדר יובהר כי הנאשמים עמדו לדין במשותף והדיון בכתב האישום התנהל בפני כב' השופט א. שאנן. בטרם הספיק להשלים את הדיון, ולאחר שחתם על הכרעת הדין, פרש השופט שאנן מכס השפיטה. בהתאם, הסתיים הדיון בשלב הטיעון לעונש וגזירת הדין בפני נשיא בתי משפט השלום של מחוז חיפה, הנשיא א. קיטאי. 

המערער והמערערת הורשעו ביחד בהכרעת הדין במסגרת ת.פ. 2038/00 של בימ"ש השלום בחיפה בעבירות על סעיפים 98(א) ו- 98(ג) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), התשכ"ג - 1963 ובעבירה על סעיפים 419 ו- 420 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

בהכרעת הדין שניתנה על ידי בימ"ש קמא נקבע כי המערער, שעסק במסחר במקרקעין, ביחד עם המערערת, עורכת דין, שיתפו פעולה בכך שב- 1996 רכשו יחד חלקה בשטח של 18.795 מ"ר, לא דיווחו על העסקה למנהל מס שבח ולא שילמו את המס המתחייב (להלן: "עסקה א'"). לאחר מכן, מכרו המערערים חלקים מהחלקה הנ"ל ב- 3 עסקאות שונות לקונים שונים, אך את הסכמי המכר ערכו, כאילו לא הם היו המוכרים, אלא האדם שמכר להם את השטח, סלימאן (להלן: "עסקאות ב', ג' ו-ד' "). בכך העלימו המערערים גם את העסקה ביניהם לקונים ודיווחו דיווח כוזב. בנוסף לכך, באחת משלושת עסקאות המכירה, בעסקה ב', דיווחה המערערת על תמורה נמוכה בהרבה מהסכום האמיתי ששילמו הקונים. נקבע כי כל פעולות המערערת נעשו בידיעת המערער ובהסכמתו.

המערער הודה בפני בימ"ש קמא ברכישת המקרקעין מאותו אדם בשם סלימאן ובמחדל לדווח על העסקה ולשלם את המיסים, אך טען שזמן קצר לאחר הרכישה ביקש מהמערערת להוציא אותו מהעסקה, המערערת הבטיחה לו לעשות זאת והוא סמך עליה שתעשה כן וסבר שבכך קיים את כל חובותיו. אשר לעסקאות המכירה טען המערער כי כל מה שנעשה על ידי המערערת נעשה שלא בידיעתו ולא בהסכמתו.

בימ"ש קמא לא קיבל את טענות המערער וקבע כי היה על המערער לדעת כי העסקה בינו ובין המוכר לא בוטלה וכי יש לשלם את המס בגין העסקה. כמו כן, נקבע כי המערער היה שותף לשלושת עסקאות המכירה של השטח וידע עליהן.

כאמור לעיל, המערער מערער הן על הכרעת הדין והן על העונש שנגזר עליו בגזר הדין של בימ"ש קמא. המערערת מערערת על הכרעת הדין בלבד ומבקשת לזכותה מהעבירה לפי סעיף 98(ג) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), התשכ"ג - 1963 ולקבוע כי המערערת פעלה ברשלנות בלבד. כן מבקשת המערערת לזכותה מהעבירות בהן הורשעה על ידי בימ"ש קמא על פי סעיפים 419-420 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977.

2.         טענות הצדדים בערעור:

המערער טוען כי שגה בימ"ש קמא כאשר הרשיע את המערער בכך שמכר יחד עם המערערת חלקים מהחלקה שרכשו המערערים ב- 3 עסקאות שונות, כי הוא ערך את הסכמי המכר כאילו לא הוא המוכר, חתם על ההסכמים, דיווח למס שבח ובכך העלים את העסקה בה רכש יחד עם המערערת  את החלקה ודיווח דיווח כוזב ב- 3 העסקאות. כמו כן, לטענת המערער, טעה בימ"ש קמא עת הרשיע את המערער בדיווח על תמורה נמוכה בהרבה מהסכום האמיתי ששילמו הקונים באחת העסקאות.

עוד טוען המערער כי בימ"ש קמא טעה כאשר קבע שכל פעולות המכירה והדיווח הכוזב שנעשו בידי המערערת  נעשו בידיעת ובהסכמת המערער וכי המערער לקח חלק פעיל ביותר ב- 3 עסקאות אלה. לטענת המערער, לא הוא שמכר את החלקים מהמקרקעין לרוכשים ב- 3 העסקאות, הוא לא ערך את ההסכמים, לא החתים את הרוכשים, לא חתם בשם המוכר ולא דיווח על העסקאות.

המערער טוען כי הרשעתו שבוססה על המסמכים שהוצגו בפני בימ"ש קמא נעשתה שלא בדין. לטענת המערער, הוא לא הבין את מהות העסקאות שנעשו ואין כל הוכחה שהבין ו/או ידע ו/או נתן הסכמתו להביא לדיווח כוזב לשלטונות מס שבח מקרקעין ו/או אפילו ידע שיש חובה וצורך לדווח על אלה. המערער טוען כי לא נטל כל חלק בכל פעולות החתימה על המסמכים וההסכמים או בדיווח וכדברי המערערת , חלקו בכך היה מינימלי.

בנוסף, טוען המערער כי נגרם לו עיוות דין בשל הזמן הרב שחלף בין סיום שמיעת הראיות בתיק ובין מתן הכרעת הדין על ידי בימ"ש קמא.

המערער טוען כי היה על בימ"ש קמא לזכותו מהרשעה ביחס לעסקה ג' שכן פרטיה של עסקה זו לא הוכחו בפניו, לפי פסקה 4ח' לפסק הדין.

לטענת המערער טעה בימ"ש קמא כאשר קבע כי אין ממש בטענותיו  כאילו אינו יודע קרוא וכתוב, כאילו לא היה לו ידע כלשהו בעסקאות מקרקעין וכאילו לא נטל חלק פעיל בפרשה. זאת לאור הודאתה של המערערת  לפיה המערער לא טיפל בענייני ניירת ו/או דיווח על העסקאות לשלטונות המס וידיעתו לגבי הטיפול בענייני הניירת מול שלטונות המס לאחר חתימת העסקאות הייתה מינימלית.

עוד טוען המערער כי לא התקיים ולא הוכח כי היסוד הנפשי של העבירות התקיים במערער ולכן לא ניתן לקבוע כי המערער ביצע בצוותא את העבירות עם המערערת .

בתגובה לטענות המערער טוענת המשיבה כי נקבע על ידי בימ"ש קמא כי המערער היה מעורה ביותר במכירת חלקים מהקרקע לצדדים שלישיים וידע על תוכן החוזים ואופן הדיווח שלהם וכי מסקנות בימ"ש קמא מבוססות על התרשמות מהמערער. לטענת המשיבה, לאור מקצועו של המערער כמתווך ונסיונו, ידע המערער כי על כל עסקת מקרקעין יש לדווח למס שבח וכי כל ביטול עסקה במקרקעין יש לעשות בכתב. המשיבה מציינת כי הרוכשים/הצדדים השלישיים העידו כי המערער היה מעורב בניהול המו"מ ובהצגת הקרקע ואף הוצג פה ושם כבעל הקרקע.

עוד טוענת המשיבה כי לא הוכחה טענתו של המערער כי המערערת  היתה עורכת הדין שלו, כי הוא שילם לה שכר טרחה או חתם על יפוי כוח המאפשר לה לחתום על מסמכים בשמו כולל דיווח למס שבח. לכן הוכח מעל ומעבר לספק סביר כי המערער ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

בתגובת המערער לסיכומי המשיבה טוען המערער כי אין בהיותו "אדם שעסקו בתיווך" ו/או ש"הבין את מהות העסקאות" בהכרח מצביע על כך כי ידע על הדיווח הכוזב שביצעה המערערת באחת העסקאות וזאת למרות שהרוכשים העידו שהוא לקח חלק כזה או אחר במו"מ לקראת כריתת ההסכמים בעסקאות. כן טוען המערער כי בין מועד העסקאות לבין מועד הדיווח עליהן למס שבח חלפו מספר חודשים ומחומר הראיות (ובמיוחד הודאתה של המערערת - מוצג נ/16) לא עולה כי המערער היה מעורב בדיווח על העסקאות.

בנוסף, טוען המערער כי לא הייתה כל מחלוקת באשר לכך כי המערערת שימשה גם כעורכת דינו של המערער בעסקאות. המערער מפנה בעניין זה לסעיפים 16, 17 ו- 18 להסכם הרכישה ת/2. המערער מבקש לזכותו לאור הלכת ההסתמכות לפיה ניתן לקבוע כי תפיסתה השגויה של המערערת את העניין היא שהובילה גם את המערער להיותו נאשם באישומים נשוא תיק זה.

עוד טוען המערער כי למרות היותו מתווך, לא נהג לעסוק ברכישת קרקעות חקלאיות עד לשנת 1996 וכי בעסקאות נשוא תיק זה לא חלה עליו חובת הדיווח המוטלת על מתווך על פי הוראות חוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו - 1996, מה עוד שבפועל הדיווח נעשה על ידי המערערת בלבד.

המערערת טוענת כי הדיווח לשלטונות מס שבח נעשה מתוך טעות או רשלנות אך לא ביודעין מתוך כוונה להונות את שלטונות המס. לטענתה, סברה בטעות כי אין היא רוכשת חלק מהמקרקעין מסלמאן, אלא שסלמאן מאפשר לה באמצעות יפויי הכוח למכור את המקרקעין לצדדים שלישיים אותם יביא המערער. כן טוענת המערערת כי טעה בימ"ש קמא כאשר קבע כי הדיווח על עסקת המכירה בעסקאות ב' - ד' נעשה גם הוא באופן כוזב מתוך רצון להשתמט ממס. 

עוד טוענת המערערת כי לא ברור מכתב האישום איזה מסמך זויף ומהו הזיוף הנטען ועל כן קביעתו של בימ"ש קמא בהכרעת הדין כי הוכחו יסודות עבירת הזיוף היא בעלמא.

באשר לעסקה עם משפחת לוי טוענת המערערת כי הסכום העודף שהתקבל מאת משפחת לוי ולא דווח למס שבח הינו הסכום שהתקבל על ידי המערער והופקד לחשבונו בגין דמי תיווך. דמי התיווך אינם חלק מהתמורה ולכן טעה בימ"ש קמא כאשר קבע כי הסכום שדווח על ידי המערערת למס שבח היה נמוך מהסכום שהתקבל במציאות. באשר לשתי עסקאות המכר האחרות טוענת המערערת כי לא נוצר שבח בהעברה מסלמאן לנאשמים ומהם לרוכשים הסופיים ולכן טעה בימ"ש קמא כאשר קבע כי המערערים לא דיווחו על העסקאות למס שבח.

בתגובה לטענות המערערת טוענת המשיבה כי אין לקבל את טענת המערערת כי לא ידעה שהיא צד לעסקת מכר המקרקעין וכי עליה לדווח על העסקה למס שבח. לטענת המשיבה, אין כל ספק כי המערערת ידעה היטב מה משמעות החתימה על ההסכם ת/2 על כל המשתמע מכך. המשיבה טוענת כי על פי טיוטת חוזה המכר (נ/15) שהוגשה לביהמ"ש לא ניתן להבין מטעם מי משמשת המערערת נאמן, אך ברור שהיא לא נאמן של המוכר. המשיבה טוענת כי על פי טיוטת החוזה המערערת רוכשת את כל הנכס לבד.

כן טוענת המשיבה כי כל הצדדים הנוגעים בעניין (המוכר, המערער והקונים בשלושת העסקאות הנוספות)  סברו שהמערערת הייתה הרוכשת של הקרקע על פי ת/2 ולכן אין זה סביר כי רק המערערת סברה אחרת.

לעניין עבירת הזיוף טוענת המשיבה כי המערערת עשתה בידיעת המערער שימוש כוזב ביפויי הכוח שנחתמו על ידי המוכר כאשר היו ריקים וזאת על ידי הוספת פרטים וחתימה על מסמכים בשם המוכר ללא סמכות כדין, אשר נועדו להציג מצג כוזב בניגוד לרצון וידיעת המוכר. באופן זה, תוך שימוש במסמכים מזויפים, נכרתו הסכמים עם הצדדים השלישיים והוכנו דיווחים כוזבים לשלטונות המס.

המשיבה טוענת כי אין זה ייתכן שסכום של 19,000 דולר שימש לשכ"ט למתווך כאשר העסקה עצמה הייתה בסך של 11,000 דולר.

בתגובת המערערת לסיכומי המשיבה טוענת המערערת כי הכוונה המקורית של הצדדים בחתימה על חוזה המכר ת/2 הייתה חתימה על חוזה לפיו המערערת הייתה נאמנה בלבד עבור המערער בשל העדר בטוחות מטעם המערער. לאור דרישת המוכר שהמערערת תהיה צד לחוזה ובהעדר בטוחות מטעם המערער נחתם הסכם ת/2, כאשר הסיכום בין המערער למוכר היה כי מתוך כספי תמורת המכירות לצדדים שלישיים תשולם למוכר התמורה שסיכם עמו המערער וכן כי ישלם עבור המוכר את כספי מס השבח בעסקה, על פי התחייבותו הכתובה (ת/8). המערערת טוענת כי על מנת לאפשר את חתימת החוזה הפקיד המוכר בידי המערערת יפוי כוח והרשאה לחתום בשמו על חוזי המכירה שיבצע המערער לצדדים שלישיים.

באשר לעסקה בה קיים הפרש בין התמורה שהתקבלה מהצדדים השלישיים ובין הסכום שדווח לרשויות המס, טוענת המערערת כי הוכח מעל לכל ספק שהפרש התמורה הלך לכיסו של המערער וכי למערערת לא היה כל חלק בהפרש. המערערת הייתה מיופת כוח המוכר ולכן יכלה לדווח רק על סכום התמורה ששולמה למוכר על פי המחיר של ת/2. המערערת לא יכלה לדווח על תקבול שקיבל המערער ולא המוכר. כן טוענת המערערת כי לעיתים בעסקאות מסוג זה יש ושכר טרחת המתווך גבוה מסכום התמורה של העסקה כולה, בשל הפוטנציאל הטמון בה.

באשר להסכמת המוכר למכירה לצדדים שלישיים טוענת המערערת כי חתימתו של המוכר על נ/15 (למרות שאין האמור במכר שהושלם) והעובדה שהמערער חתם באופן אישי על הסכם למכירת הקרקע עם קונה ב' (נ/1) מחזקים ומהווים סיוע לטענות המערערת כי היא פעלה כדין על פי יפוי הכוח שקיבלה למכור את המקרקעין לצד ג' והמוכר הוא שקיבל את התמורה מכל קונה שרכש חלק מהמקרקעין.

על כן, טוענת המערערת כי לא הוכחה עבירה לפי סעיף 98(ג) לחוק המיסוי מאחר ולא הוכח יסוד נפשי של כוונה פלילית במערערת. המערערת טוענת כי לא קיבלה תמורות לעסקאות כלל ולכן לא היה לה מניע כלשהו לביצוע העבירות.

באשר לעבירות על פי סעיפים 419 ו- 420 לחוק העונשין טוענת המערערת כי כתב האישום לא פירט את יסודות העבירות, לא הובאו ראיות על ידי המשיבה ולא נטען דבר לגביהן בסיכומי המשיבה בפני בימ"ש קמא ולכן יש לזכות את המערערת מהרשעה על פי סעיפים אלו. כן טוענת המערערת כי מאחר ומדובר ביפוי כוח, השימוש בו אינו ללא הרשאה ולכן אינו יכול להיות שימוש כוזב. יפויי הכוח שנחתמו ריקים נשארו ריקים ולא הוספו בהם פרטים ולא נעשה בהם שימוש. לכן אין המדובר במסמך המכיל כל פרט כוזב ואינו מסמך הדובר שקר על עצמו ואף לא נעשה בו שימוש. על כן, טוענת המערערת כי יש לזכותה מהרשעה על פי סעיפים 419 ו- 420 לחוק העונשין.   

3.         הערעור על הכרעת הדין:

בטרם אתיחס לטענות הצדדים בפרוטרוט יודגש כי בחלק ניכר מטיעוני המערערים מבקשים הם מבית המשפט להתערב בממצאים עובדתיים המבוססים על אמון שנתן בית המשפט בעדים שהעידו בפניו. הלכה היא כי ערכאת  הערעור אנינה מתערבת בממצאים כגון דא. אוסיף עוד, כפי שיפורט, כי ממצאיו של בית ממשפט קמא מבוססים הן בעדויות והן במסמכים שהוצגו בפניו, מסמכים המדברים בעד עצמם. סבור אני, כפי שיפורט, כי אין להתערב בקביעותיו העובדתיות. 

            למעשה השאלות העומדות בפנינו להכרעה הינן:

א.      האם המערער היה שותף לעבירות שבוצעו על ידי המערערת.

ב.       האם המערערת סברה שהיא פועלת אך ורק כנאמן בעסקת המכר (ת/2) וכי היא איננה קונה את המקרקעין.

ג.        האם הוכח מעבר לספק סביר כי המערערים עברו עבירה של זיוף לפי סעיפים 419-420 לחוק העונשין.

א. האם המערער היה שותף לעבירות שבוצעו על ידי המערערת :

המערער טוען כי המערערת  ייצגה אותו כעו"ד בעסקאות נשוא כתב האישום ולכן המערער סמך עליה כי היא פועלת כחוק. כמו כן, טוען המערער כי ביקש מהמערערת לשחררו מהעסקה עם המוכר, סלמאן וכי היא הבטיחה לו שהוא משוחרר ולכן הוא סמך על דבריה וסבר שאין לו יותר התחייבויות הנוגעות לעסקה.

המערער טען בפני בימ"ש קמא כי איננו מתווך ולא עסק בתיווך, אך גם על פי עדותה של המערערת וגם על פי עדות הצדדים השלישיים שרכשו מהמערערים את המקרקעין, המערער היה ידוע להם או הוצג להם כמתווך. המערערת אף העידה כי כבר מלכתחילה הייתה כוונתו של המערער למכור את המקרקעין לצדדים שלישיים. נקבע על ידי בימ"ש קמא כי שוכנע מעבר לכל ספק סביר כי המערער ידע בדיוק מהו תוכנן המסחרי של כל אחת מהעסקאות, כי המערער היה מנוסה בעסקים וחלקו בפרשה היה של יוזם ומתווך וכי הוא נטל חלק פעיל בפרשה ביחד עם המערערת. קביעה זו מבוססת על הראיות והעדויות שהובאו בפני בימ"ש קמא.