פסק-דין בתיק עפ 1305/07

1.         נגד המערער הוגש כתב אישום בתיק פלילי 1858/05, בית משפט השלום בנצרת, ובו נטען כי בתאריך 28.7.04, בין השעות 20:00 לשעה 00:00, המערער ביחד עם קטין ואחר בשם דודו השרוף השתמשו בשני קטנועים מ.ר. 4700801 השייך לאורי יערי מקיבוץ אלונים [להלן - "המתלונן 2"] והעבירו את הקטנועים מקיבוץ אלונים, ללא רשות מבעליהם ונטשו אותם בטבעון.

2.         לאחר ששמע בית המשפט קמא טיעוני הצדדים ועיין בתסקירי המבחן שהתקבלו, הרשיע את המערער והטיל עליו עונש של קנס בסך 5,000 ש"ח או 50 ימי מאסר תמורתם, מאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים למשך שנתיים, והתנאי הוא שלא יעבור ויורשע על אותה עבירה בה הורשע בכתב האישום. בנוסף הוטל עליו עונש של פסילה בפועל לתקופה של שלוש שנים.

3.         הן בהודעת הערעור הכתובה והן בטיעוניה בעל-פה מלינה באת כוח המערער, על עצם הרשעתו של המערער בדין. להשקפתה, נסיבות ביצוע העבירה והעובדה כי המדובר באירוע חד פעמי אשר ביצע המערער כאשר היה על סף קטינות וכי המדובר במעשה שובבות, בנוסף תסקירי המבחן החיוביים והבעת חרטה, וכן העדר עבר פלילי, כל אלה מובילים למסקנה שיש להימנע מהרשעתו של המערער בדין ולהסתפק בביצוע עבודות של"צ.

            נוכח האמור ביקשה באת כוח המערער, להורות על קבלת תסקיר מבחן עדכני אשר יתייחס לעבודות של"צ.

            באת כוח המערער סבורה כי הרשעתו בדין של המערער, יש בה כדי לפגוע בעתידו ולגרום לכתם להרבה שנים.

            לחילופין ביקשה, להפחית במידה ניכרת מתקופת הפסילה שהוטלה על המערער.

4.         מנגד ביקשה באת כוח המשיבה לדחות את הערעור. הפנתה לארבעה תסקירי שירות המבחן שניתנו בעניינו של המערער ומתוכם שלושה לא המליצו על אי הרשעה, וכן לעובדה כי המערער ניתק כל קשר הן עם באת כוחו והן עם שירות המבחן. נוכח האמור, הותלו ההליכים נגדו וחודשו לאחר תקופה ממושכת.

5.         עיינתי בתיק של בית המשפט קמא, לא הצלחתי לאתר את התסקיר הראשון שנתקבל בעניינו של המערער מיום 18.7.06, אולם בתסקיר מיום 21.11.06, צויין בין היתר כי שירות המבחן התרשם כי המערער ביצע את העבירה ברגע של חוסר שיקול דעת, ללא תכנון מוקדם כמעשה שובבות, כאשר המערער לא נתן לעצמו דין וחשבון על השלכות המעשה. עוד צויין כי המערער ביטא חרטה כנה על ביצוע העבירה, ובלטו תחושות בושה ואשמה שחווה בכל הקשור לכך, ומודע היטב לחומרת התנהגותו. שירות המבחן לא התרשם כי המדובר בצעיר בעל דפוסי התנהגות עברייניים. נוכח האמור, ובשל העדר עבר פלילי ועקב התרשמות שירות המבחן כי העבירה שביצע המערער מהווה דפוס חריג להתנהגותו, וכן בהתחשב בגילו הצעיר, המליץ שירות המבחן להטיל על המערער עונש מותנה.

            בתסקיר משלים מיום 22.2.07, נדרש שירות המבחן לבחון אפשרות של ביצוע עבודות של"צ. נוכח האמור, יצר קשר עם המערער אולם המערער טען בפניו כי הוא עובד שעות רבות ויש לו תוכניות לעבוד בקרוב באילת ולאחר מכן לנסוע לחו"ל, לכן הוא מתקשה להתחייב בביצוע עבודות שירות. נוכח האמור נמנע שירות המבחן ממתן המלצה טיפולית, ובהמלצה על אי הרשעתו בדין.

            בתסקיר נוסף מיום 25.10.07, צויין כי שירות המבחן שוחח פעמים רבות עם המערער ובשיחות אלה טען המערער כי במהלך החודשים האחרונים עבד שעות רבות במפעל בו עובד, וכי המערער חש עייפות נפשית רבה מעומס האירועים שעברו עליו ובהמשך קיבל אביו התקף לב קשה אשר גרם למשבר במערכת המשפחתית, ומאחר והמערער מעוניין לנסוע לתקופת מה לחו"ל, טען בפני שירות המבחן כי אינו מעוניין לבצע את עבודות השל"צ. נוכח האמור, נמנע גם הפעם שירות המבחן לבוא בהמלצה על אי הרשעה בדין.

6.         השאלה אליה אנו נדרשים להכריע, האם בנסיבות המקרה כפי שפורטו לעיל, צדק בית המשפט קמא בהחליטו להרשיע את המערער בעבירה בה הורשע, או שמא היה על בית המשפט להימנע מהרשעתו בדין.

הלכה היא שהאינטרס הציבורי מחייב, כי מי שנמצא אשם בדין, יורשע בעבירות שיוחסו לו, זה הוא הכלל, והסמכות הנתונה לבית המשפט להימנע מהרשעה היא במקרים מיוחדים ויוצאי דופן.

כפי שנקבע ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, בעמ' 344, (להלן - הלכת כתב):

"הכלל הוא שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען את ההיפך שומה עליו לשכנע את בית המשפט ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיוידאלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי".

בהלכת כתב נקבעו שני תנאים מצטברים שבהתקיימותם ניתן להימנע מהרשעת הנאשם:

"הימנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל" (ראו הלכת כתב, בעמ' 342).

                        וכפי שנפסק לאחרונה בעניין זה :

"מקום שבנסיבות מיוחדות וחריגות עלול להיווצר יחס בלתי סביר באורח קיצוני בין חשיבות ההרשעה לאינטרס הציבורי הכללי לבין עוצמת הפגיעה בנאשם הצפויה מההרשעה, עשויה לקום הצדקה לעשות שימוש בסמכות השיפוטית של אי הרשעה. לצורך כך, יש להתחשב, מן הצד האחד, במשמעותה של העבירה שנעברה מבחינת השלכתה על הנורמות החברתיות, והמסר הציבורי המתחייב מהן; יש להתחשב בזהותו של עובר העבירה ובמעמדו בציבור, ולבחון באיזו מידה זהותו משפיעה על עוצמת הפגיעה שנגרמה מהעבירה על המערכת הציבורית; יש לשקול במבט רחב גם את השפעת אי ההרשעה על ההליך הפלילי בכללותו, ואת המסר החברתי שאי הרשעה עלול לאצור בחובו בנסיבות הענין הספציפי. 

מנגד, יש לתת את הדעת לנאשם האינדיבידואלי, לנסיבותיו האישיות המיוחדות, ולהשפעת ההרשעה על חייו, ועל סיכויי שיקומו; יש לקחת בחשבון נסיבות אישיות שונות - גיל, עבר פלילי קודם, ונתונים שונים הקשורים למצבו האישי והבריאותי. יש לבחון את השפעת ההרשעה על עיסוקו המקצועי של הנאשם, ועל מצבו הכלכלי והמשפחתי. בסופו של יום, ניצבת השאלה בכל עוצמתה - האם, בנסיבות המיוחדות של הענין, השיקול האינדיבידואלי, על היבטיו השונים, גובר על השיקול הציבורי-מערכתי הכללי, באופן שהגם שהנאשם ביצע את העבירה בה הואשם, סובלת הנורמה החברתית הכללית את אי הרשעתו בדין" (ראו ע"פ 9893/06 אסנת לאופר נ' מדינת ישראל, פסקה 10 ו-11, ניתן ביום 31/12/2007, טרם פורסם).