פסק-דין בתיק עפ 1280/06

ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בנצרת בת.פ 1907/06, מיום 5/9/06 (כב' השופטת לילי גופר-יונג).

כב' השופטת נחמה מוניץ:

א.         עיקרי העובדות :

כנגד המשיב הוגש כתב אישום אשר יחס לו עבירות של תקיפת שוטר במטרה להכשילו בתפקידו, עבירה לפי סעיף 274 (1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"); הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין; סיוע לבריחה ממשמורת חוקית, עבירה לפי סעיף 258 (1) לחוק העונשין.

על פי הנטען בכתב האישום, ביום 7/4/06 בסמוך לשעה 16:30, הגיעו אל תחנת הדלק בכפר עילוט השוטרים עופר זוהר (להלן: "עופר") ומרואן חאג' (להלן: "מרואן"), אשר היו בתפקיד עפ"י דין, לצורך ביצוע מעצרו של ח'אלד חוסין, אחיו של המשיב (להלן: "ח'אלד"), שהיה דרוש לחקירה וחב מעצר.

לאחר שנעצר ח'אלד, תקף המשיב, ביחד עם אחר, בשם עלי עלי (להלן: "עלי") את השוטרים, בכך שהשניים דחפו ומשכו אותם, והמשיב אף חנק את עופר. בהמשך, משכו המשיב ועלי את ח'אלד מידיהם של השוטרים והכל בכוונה למנוע מעצרו. כתוצאה מהאמור לעיל, ח'אלד נמלט.

המשיב כפר בכל אשר יוחס לו בכתב האישום. עם זאת אישר כי, השוטרים אכן הגיעו לתחנת הדלק ברכב אזרחי, השוטר עופר היה בלבוש אזרחי, רק מרואן לבש מדי משטרה. המשיב אשר חשש כי עופר מבקש לתקוף את אחיו, ניסה לגונן עליו מבלי שידע תחילה כי מדובר בשוטר. המשיב כפר בטענה שחנק את עופר וטען כי דחף אותו בלבד.

ב"כ המשיב טען כי, המעצר לא היה חוקי, הן משום שצו המעצר לא הוצג, והן משום שתוקפו של צו המעצר פג. לכן לא נעברה עבירה של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו.

בפתח ישיבת ההוכחות הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר דיוני, לפיו יוגשו מסמכים והודעות של עדי תביעה, הסניגור ויתר על חקירתם הנגדית. המשיב עצמו העיד ונחקר בחקירה נגדית על ידי התובע. הוסכם כי תוכנם של המסמכים משקף את העובדות כפי שהתרחשו. המחלוקת בין הצדדים נותרה אך באשר למשמעות המשפטית של אותן עובדות.

ביום 5/9/2006, ניתנה הכרעת הדין של בית המשפט קמא, לפיה זוכה המשיב מכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

ב.         פסק הדין של בית המשפט קמא :

בית המשפט קמא קבע כי, אין חולק שהשוטרים ביצעו את מעשיהם במסגרת תפקידם. מאידך אין חולק כי צו המעצר לא הוצג בפני ח'אלד בעת מעצרו, ואין חולק גם כי המעצר בוצע 186 ימים לאחר שניתן.

עוד נקבע כי, המקור היחידי לסמכותם של השוטרים לעצור את ח'אלד היה מכוחו של הצו אשר הוצא ביום 3/10/05 (להלן: " הצו") ואילו המעצר על פי הצו בוצע ביום 7/4/06, היינו 186 יום לאחר הוצאתו, משמע 6 ימים לאחר שפג תוקפו.

בנסיבות אלה, לא היה בידי השוטרים כל בסיס חוקי למעצרו של ח'אלד. משביקשו השוטרים לבצע את המעצר - פעלו שלא כדין.

על אף שבנסיבות שתוארו מעלה, התייתר למעשה הדיון בטענתו השניה של הסניגור בדבר אי הצגת צו המעצר בפני העצור בעת ביצועו, כמפקיע את חוקיות הצו, התייחס בית המשפט קמא גם  לטענה זו, למקרה שטעה במסקנתו בדבר תקפותו של הצו. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי, מקום שתוקפו של צו המעצר הוא ל- 6 חודשים, והמתייחס לעבירה שנעברה קודם לכן ושעה שצו זה לא הוצג בפני ח'אלד ולא הובהר על שום מה הוא נעצר, אין לומר כי נתקיים התנאי לפיו ברור שהעצור ידע את סיבת המעצר. בנוסף, חובת ההודעה על המעצר ומסירת עותק הצו, הינן חובות שסעיף 24 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: " חוק המעצרים"), אינו פוטר מביצוען, יהיו הנסיבות אשר יהיו. לפיכך ומשלא נמסר העתק הצו, - פעלו השוטרים שלא כחוק.

נוכח האמור בסעיף 24 (ג) לחוק המעצרים, לפיו חוקיות המעצר מותנית במילוי כל החובות האמורות, הגיע בית המשפט למסקנה כי, מעצרו של ח'אלד היה בלתי חוקי, בנסיבות העניין, וכי השוטרים פעלו שלא כחוק בכך שאחזו בו וביקשו להכניסו אל תוך מכונית המשטרה ולהובילו לתחנה.

עוד נקבע כי, בשל כך שצו המעצר בלתי חוקי, המשמורת בה היה ח'אלד נתון בידיהם של עופר ולאחר מכן מרואן, לא היתה חוקית. כפועל יוצא לא מתקיימת העבירה של בריחה ממשמורת חוקית. מכאן, שהמשיב לא עבר כל עבירה של סיוע לבריחה.

עבירת ההפרעה לשוטר במילוי תפקידו קשורה בטבורה לעבירה של סיוע לבריחה ממשמורת חוקית. משנקבע כי ח'אלד רשאי היה לעזוב את המקום, אין לומר כי הפעולה שהמשיב ביצע, על מנת לאפשר לח'אלד לעזוב את המקום, היא בבחינת הפרעה לשוטר במילוי תפקידו כחוק.

אשר לעבירת התקיפה, הלכה היא כי מי שנעצר שלא כדין, רשאי לא רק להימלט מן המעצר הבלתי חוקי, אלא גם להפעיל מידה סבירה של כוח, על מנת להיחלץ ממנו. למשיב קמה הזכות לעשות את הדרוש לשם חילוצו של אחיו לשם הגנה על גופו ועל חירותו. בית המשפט בחן את הסייגים והתנאים, וקבע כי מתקיימים הסייגים של הגנה עצמית ושל צורך. לאחר שעיין בממצאים העובדתיים קבע כי, אין מדובר באלימות קשה, לא נגרמה כל חבלה ולמעשה אין כל ראיה על פעולה פיזית כלשהי שהיתה מנותקת מן הרצון והצורך לאפשר את בריחתו של ח'אלד. המשיב אחז בעופר גם לאחר שח'אלד הצליח להשתחרר מידיו, באותו שלב נתפס ח'אלד על ידי מרואן, המשך האחיזה בעופר היתה נחוצה, על מנת למנוע ממנו לסייע בידי מרואן להשלים את המלאכה.