פסק-דין בתיק עפ 1273/06

כב' השופטת גבריאלה (דה-ליאו) לוי:

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בצפת (כב' השופט מ' נדל) בת.פ. 1865/05 מיום 10.7.06, אשר לפיו נגזר על המשיב מאסר על תנאי למשך 6 חודשים לתקופה של 3 שנים. בית משפט קמא קבע כי מאסר על תנאי שהושת על המשיב בת.פ. 199/05 בבית משפט השלום בקרית שמונה (להלן: "ת.פ. 199/05"), אינו תקף מאחר וכתב האישום שם הוגש על ידי תובע שלא הוסמך כדין. כמו כן, לא נרשמה הרשעתו הפורמלית של המשיב הגם שהודה בעובדות כתב האישום.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום שייחס לו עבירה של גניבה, עבירה על סעיף 384 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. המשיב הואשם כי גנב חלקי מתכות, כבלי נחושת וחלקי אלומיניום שפירק, מתוך מפעל באזור התעשייה בקרית שמונה. לאחר תיקון כתב האישום הודה המשיב בעובדות כתב האישום המתוקן וביקש לצרף תיק נוסף. בית משפט קמא רשם בפניו, ביום 23.1.06, את הודאתו של הנאשם בתיק שהיה בפניו וציין כי אין הוא מרשיעו בשלב זה, כנראה לאור בקשת המשיב לצרף תיק נוסף שהתנהל נגדו. לימים בקשת הצירוף לא עלתה יפה והמשיב נשלח לעריכת תסקיר בעניינו. שירות המבחן נמנע מלבוא בהמלצה בעניינו של המשיב (כפי שיפורט בהמשך) וביום 10.7.06, על פי פרוטוקול הדיון, עברו הצדדים לטעון לעונש, מבלי שנתנה הכרעת הדין המרשיעה.

ב"כ המאשימה ביקש להפעיל מאסר על תנאי שהושת על המשיב בת.פ. 199/05 ולהטיל על המשיב, בנוסף לכך, מאסר בפועל במצטבר ומאסר על תנאי ארוך. ב"כ המשיב טען כי המאסר על תנאי שהוטל על המשיב, בת.פ. 199/05, אינו חב הפעלה וזאת לאור כך שכתב האישום בתיק הנ"ל הוגש שלא בסמכות. עוד ביקש הסניגור כי בית המשפט ייתן למשיב הזדמנות לשנות את אורחות חייו ולהציל את התא המשפחתי שלו, ועל כן נתבקש בית המשפט להטיל על המשיב עונש מותנה כבדבלבד.

בית משפט קמא, בהמשך ישיר לטיעונים שהיו בפניו ומבלי שנתן את הכרעת הדין שנדרשה, נתן את גזר דינו ובו קבע כי כתב האישום אשר הוגש כנגד המשיב, במסגרת ת.פ. 199/05, הוגש ע"י תובע שלא היה מוסמך לכך, ועל כן ייראה כאילו לא הוגש כלל וכל שנעשה מכוחו כאילו לא נעשה. היינו, המאסר על תנאי שניתן במסגרת ת.פ. 199/05, כאילו לא ניתן כלל. בית משפט קמא הטיל על המשיב מאסר על תנאי למשך 6 חודשים לתקופה של שלוש שנים.

ב"כ המשיב הסכים בטיעון שבפנינו כי נפלה אכן שגגה באי הרשעת המשיב והוא מסכים על כן לתיקון שגגה זאת, ובהתאם יש להרשיעו בעבירה בה הודה - גניבה עבירה עפ"י סעיף 384 לחוק העונשין התשל"ז - 1977.

מכאן שהערעור מופנה כנגד שני נושאים :

א.         קולת העונש שנגזר על המשיב.

ב.         קביעת בית משפט קמא כי מאסר על תנאי בר הפעלה אשר נגזר בת.פ. 199/05 כנגד המשיב אינו תקף נוכח העובדה שכתב האישום בתיק הנ"ל הוגש על ידי תובע שאינו מוסמך לכך.   

בטרם נדון לגופו של עניין נציין כי לאחר קבלת סיכומי המשיב הגישה המערערת בקשה להגיב לסיכומי המשיב (בצירוף תגובתה) ולחלופין להתעלם מטענות עובדתיות שהעלה המשיב בסיכומיו, ושלשיטת המערערת לא הוכחו בפני בית משפט קמא, וזאת בהתאם להוראות סעיף 210(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 (להלן: " חוק סדר הדין הפלילי").

לטענת המערערת, המשיב בסיכומיו הרחיב את היריעה מעבר לנדרש, ותיאר מסכת עובדתית שלא הוכחה בפני בית משפט קמא וכראיה לטענותיו צירף פסק דין מהליך אחר. עוד מוסיפה המערערת כי בשלב הערעור נטענות טענות על בסיס העובדות שהוכחו בפני בית משפט קמא, כאשר העלאת טענות עובדתיות שלא הוכחו וצירוף ראיה לתמיכה בהן, יעשו אך לאחר קבלת רשותו של בית משפט שלערעור.

המשיב מתנגד לבקשת המבקשת להגיב לסיכומיו בטענה כי הצדדים נתבקשו להגיש את טיעוניהם בכתב ולא סיכומים מטעמם. עוד טוען כי יש לדחות את בקשת המערערת כיוון שבקשתה הוגשה בצירוף תגובתה וטרם ניתנה הרשות לכך. כמו כן, נטען כי המשיב לא הוסיף ראיות חדשות בסיכומיו אלא העלה על הכתב את נימוקיו לדחיית הערעור וכן את נסיבותיו האישיות של המשיב.

יצויין, כי המערערת ביקשה להגיב לטענות אלה של המשיב.

סעיף 210 לחוק סדר הדין הפלילי, קובע את סדר הטענות בערעור כדלקמן:

" (א) בערעור יטען תחילה המערער ואחריו המשיב, ואחריו רשאי המערער לטעון בתשובה לטענות המשיב.

כעקרון שמורה למערערת הזכות להגיב לטענות המשיב ואף בית המשפט יכול להתיר לכל אחד מבעלי הדין להוסיף ולטעון, אולם קריאת תשובתה של המערערת מלמדת כי אין היא באה להוסיף דבר ולמעשה אף אינה נדרשת.

יחד עם זאת, נעיר כי אין כל מקום להוספת טענות ו/או עובדות חדשות במסגרת תשובה לסיכומים.

טענות המערערת

המערערת אינה חולקת על כך כי כתב האישום, אשר הוגש כנגד המשיב, בת.פ. 199/05, הוגש על ידי אדם שלא היה מוסמך לעשות כן. אולם, המערערת חולקת על ההשלכות ו/או התוצאות של מעשה זה. לשיטת המערערת היה על בית משפט קמא לפעול בהתאם להלכה הנוגעת לתורת "הבטלות היחסית" ומכוחה לקבוע כי גזר הדין שניתן במסגרת ת.פ. 199/05 (5 חודשי מאסר על תנאי) הינו בר הפעלה, וזאת למרות העובדה כי כתב האישום בת.פ. הוגש על ידי מי שלא היה מוסמך לכך. משכך טעה בית המשפט קמא עת קבע כי בעקבות כתב האישום שהוגש בחוסר סמכות מתבטל מאליו כל ההליך הפלילי שהתקיים.

עוד טוענת המערערת כי לאור עברו הפלילי העשיר של המשיב, התסקיר השלילי שהוגש בעניינו ואופי העבירה שבוצעה (גניבת מתכות) והיותה "מכת מדינה", היה על בית המשפט קמא לגזור על המשיב עונש חמור יותר.

טענות המשיב

באשר לתקפו של המאסר על תנאי טוען המשיב כי משהוגש כתב אישום על ידי אדם שאינו מוסמך לעשות כן, כל ההליך הפלילי הנלווה אליו בטל מעיקרו, ומכאן גם גזר הדין אשר ניתן באותו תיק. תורת "הבטלות היחסית" מתייחסת למקרים בהם חלק מהליך/גזר דין ניתן בסמכות וחלק אחר חורג מסמכות, לא כך במקרה שלפנינו שכן הבסיס להליך הפלילי כולו היה פגום מלכתחילה, ובשל כך ההליך כולו בטל מעיקרו. היינו, המאסר המותנה אשר נגזר כנגד המשיב בת.פ. 199/05 הינו חסר כל תוקף וכתוצאה מכך אינו בר הפעלה כלפי המשיב, ועל כן צדק בית משפט קמא בקביעתו.