פסק-דין בתיק עפ 1220/07

1.         המערער הועמד לדין בבית משפט לתעבורה בנצרת בגין עבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה כאשר רשיון הנהיגה פקע מעל שישה חודשים וכן בעבירה של נהיגה ללא תעודת ביטוח תקיפה.

2.         ביהמ"ש קמא הרשיע את המערער, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות המיוחסות לו, וגזר עליו קנס בסך 1600 ש"ח או 16 ימים מאסר תמורתו, פסילה מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה על תנאי לתקופה של 6 חודשים למשך שנתיים, פסילה מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה בפועל לתקופה של 11 חודשים, וכן מאסר על תנאי של 4 חודשים למשך שנתיים שלא יעבור עבירה של נהיגת רכב בזמן פסילה.

3.         על פי הנטען בכתב האישום, ביום 24/4/06 נהג המערער ברכב פרטי מסוג הונדה, בכביש כניסה לכפר עג'אר. אותה עת נהג המערער ברכב הנ"ל, על אף שהודע לו כי הינו פסול מנהיגה ע"י משרד הרישוי, למשך שלושה חודשים ורשיונו הופקד ביום 02/03/06. אותה עת נהג המערער כאשר רשיון הנהיגה שלו פקע ביום 27/07/02 וללא ביטוח תקף.

4.         א.         ב"כ המערער הלין על חומרת העונש שהוטל על המערער, והפנה עיקר טענותיו לעונש הפסילה בפועל שהוטל על המערער. ב"כ המערער ציין כי ביהמ"ש קמא טעה בגוזרו על המערער עונש  של פסילה בפועל ארוך מעל ומעבר לנדרש, שאין בו מידתיות וטעם משפטי. עוד ציין כי ביהמ"ש קמא התעלם מהעובדות החד משמעיות, שהמערער למד את ליקחו, ואין הוא חוזר עוד על מעשיו. ביהמ"ש קמא לא שקל את הנסיבות הסובייקטיביות של המערער ומשמעותן לגבי פסילה בפועל מהחזקת רשיון נהיגה. עוד טען ב"כ המערער, כי טעה ביהמ"ש קמא בכך שפגע בצדק ובמראית פני הצדק, בהטילו עונש חמור בגין סיכון פוטנציאלי, כשהוא מקל במידה מופרזת בפני מי שנהג בחוסר זהירות ואולי בפראות ופגע בפועל בהולך רגל, כמפורט בפסק דינו של אותו מותב, באותו יום (ת.ד. 1185/06). ב"כ המערער הפנה לנסיבות ביצוע העבירה, ציין כי העבירה בוצעה בשולי כפר רג'אר כשהלך להזיז משמה אוטו. עוד הדגיש כי בתום תקופת הפסילה (בה נעברה עבירה נשוא ערעור זה) עבר המערער מחדש בהצלחה את הבחינות של הטסט, תיאוריה ומעשה.

לסיכום, ב"כ המערער ביקש להקל בעונשו של המערער, ולקצר את תקופת הפסילה עד ליום שמיעת הערעור.

ב.          מנגד, ביקש ב"כ המשיבה לדחות הערעור, ציין כי, מדובר במערער, שהוא נהג 4 שנים ללא רשיון, בהיותו פסול מלנהוג, הוא נתפס נוהג חודש  ושבוע לאחר שהוא נפסל, בנסיבות אלו, דינו של המערער היה צריך להיגזר גם במאסר בפועל ואפילו במאסר של ממש. עוד ציין ב"כ המשיבה כי מדובר במערער שהוא צעיר, מחזיק ברשיון נהיגה בערך 7 שנים, כאשר לחובתו 20 הרשעות קודמות שחלק לא מבוטל מהן על עבירות מן החמורות.

לסיכום, ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הערעור תוך הדגשה כי פסילת רשיון נהיגה לתקופה של 11 חודשים, יש להגדירה כעונש מתון ויש בה נטייה לקולא, ולא בכדי בחר ביהמ"ש לגזור 11 חודש שזו תקופה שמאפשרת חידוש רשיון ללא טסט.

5.         אין להקל ראש בעבירות המיוחסות למערער, המדובר בעבירות חמורות שהפכו  לרעה חולה בחברתנו, והאינטרס הציבורי מחייב ענישה מרתיעה, לרבות מאסר בפועל או מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות.

בית המשפט העליון התייחס לא אחת לרמת הענישה הראויה למי שנוהג בזמן פסילה בקובעו כי העונש הראוי למעשים כגון דא כולל מאסר בפועל לתקופה הולמת. (ראה רע"פ 410/04 - זאב מזרחי נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 2134 ורע"פ 7019/04 - ניר אופיר נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(3), 1758 ).

ברע"פ 1812/94  דורון פרץ נ' מדינת ישראל .תק-על 94(2), 2366, נטען בפני בית המשפט העליון כי רמת הענישה המקובלת בעבירות אלה היא מתונה הרבה יותר,  ובית המשפט העליון קבע כי:

"לא הוכח בפני כי אמנם כך הוא הדבר, אולם מי שנוהג בזמן פסילה ראוי לעונש חמור שבין מרכיביו פסילה לאורך זמן ומאסר לתקופה הולמת.

אם, כפי שנטען, מקובלת ענישה מתונה יותר, כי אז ראוי שתשתנה ותונחה ברוח פסיקה זו".

עם זאת יש לבחון כל עבירה ונסיבותיה וכל נאשם ונסיבותיו, כאשר הכלל הוא שהענישה אינדיווידואלית, ובית המשפט מחוייב למצוא את האיזון הראוי בין השיקול ההרתעתי לבין נסיבותיו האישיות של כל נאשם ונאשם.

7.         כידוע, ערכאת הערעור מתערבת במידת העונש רק אם יש סטייה מהותית ובלתי מוצדקת מהמידה הסבירה.

לעניין זה ראה רע"פ 4484/92 סיריה רפאל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו (5), 176, עמ' 182- 183:

"כלל מקובל הוא, שערכאת ערעור, בדונה במידת העונש, בכל סוגי העבירות, איננה דנה בעניין כאילו היא באה להטיל את העונש מעיקרו ואינה מטילה את העונש שהיא הייתה גוזרת לנאשם לו ישבה כערכאה ראשונה. ללא קשר לעבירות תנועה, מקובל מאז ומתמיד שבית משפט שלערעור מתערב במידת העונש רק אם יש סטייה מהותית ובלתי מוצדקת מהמידה הסבירה. מבחינה זו יש הבדל בין הערכאה הראשונה לבין ערכאת הערעור, והדברים ידועים ואינם חדשים".

8.         עיון בגזר הדין של בית משפט קמא  מלמד, כי הוא שקף את מכלול השיקולים הן את השיקולים לקולא והן את השיקולים לחומרא, לרבות חומרת העבירות בהן הורשע המערער וטובת האינטרס הציבורי, מחד, ואת הודאתו, חרטתו  ונסיבותיו האישיות של המערער, מאידך.

            ב"כ המערער אבחן את העונש בתיק זה עם העונש בתיק אחר שהטיל ביהמ"ש קמא על נאשם אחר באותו יום, בגין פגיעה בהולך רגל (ת.ד. 1185/006) וטען כי ביהמ"ש פגע במראית פני הצדק. אציין כי יש לבחון כל מקרה ונסיבותיו וכל נאשם ונסיבותיו. זאת ועוד, בתיק ת.ד. 1185/06, הגיעו הצדדים להסדר טיעון לעניין העונש והסכימו כי ביהמ"ש קמא יטיל על הנאשם פסילה בפועל לתקופה של 4 חודשים, להבדיל מהמקרה שלנו, בו השאירו הצדדים את קביעת תקופת הפסילה בפועל לשיקול דעתו של ביהמ"ש קמא. בשני המקרים אימץ ביהמ"ש קמא את הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים. אוסיף עוד, כי בענייננו, ביהמ"ש קמא אימץ את הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים, וזאת על אף שאינו כולל בחובו מרכיב של מאסר בפועל, אף לא בדרך של עבודות שירות.

באשר לנסיבות ביצוע העבירה, ציין ביהמ"ש קמא כי, חוקי התעבורה חלים באותה מידה גם ברחובה של עיר וגם ברחובו של כפר, כך שאין  הבדל בין תחולת חוקי התעבורה בין איזור עירוני לאיזור כפרי.