1. המשיבה הועמדה לדין בבית משפט השלום לתעבורה בנצרת בתיק ת.ד. 20151/06 בעבירות הבאות:
א) נהיגה ברשלנות- עבירה לפי סעיף 62(2) וסעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א - 1961 (להלן: "פקודת התעבורה").
ב) אי האטה לפני מעבר חצייה - עבירה לפי תקנה 52 (6) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן: "תקנות התעבורה"), וסעיף 38(3) לפקודת התעבורה .
ג) אי מתן זכות קדימה במעבר חצייה - עבירה לפי תקנה 67(א) לתקנות התעבורה.
ד) התנהגות הגורמת נזק- עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה וסעיף 38(3) לפקודת התעבורה.
2. ביהמ"ש קמא הרשיע את המשיבה, על פי הודאתה, בעבירות המיוחסות לה, וגזר עליה קנס בסך 1400 ש"ח וכן פסילה על תנאי של 5 חודשים למשך שנתיים.
3. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 27/12/05 נהגה המשיבה ברכב, ונסעה בנצרת עילית ברחוב תבור. המשיבה נהגה ברשלנות ובקלות ראש ובהגיעה סמוך ללשכת התעסוקה וכאשר היא מתקרבת למעבר חצייה המסומן על פני הכביש, לא האיטה את מהירות נסיעתה, בהתקרבה למעבר, ולא נתנה זכות קדימה להולך רגל במעבר החצייה ופגעה עם רכבה בהולך הרגל, כבן 80 שנה, אשר חצה במעבר החצייה מימין לשמאל כיוון נסיעת הרכב. כתוצאה מהתאונה נחבל חבלה של ממש הולך הרגל ונגרמו נזקים לרכב.
4. ב"כ המערערת מלין על קולת העונש שהוטל על המשיבה. לדידו, העונש מופרז לקולא, אינו משקף את חומרת המקרה ונסיבותיו ואין בו כל דוגמה והרתעה לא למשיבה עצמה ולא לנהגים אחרים. לטענתו, מדובר בעבירות חמורות שעניינן אי מתן זכות קדימה להולכי רגל וסיכון ביטחותם עת חוצים במעבר חצייה. ב"כ המערערת ציין כי, טעה ביהמ"ש קמא בהטילו על המשיבה עונש סמלי, תוך מתן משקל יתר לנסיבותיה האישיות של המשיבה ובהתעלם מהנתונים המחמירים שבהתנהגותה. לכן ביקש ב"כ המערערת להטיל על המשיבה עונש של פסילה בפועל לתקופת המינימום הקבועה בחוק, שכן לשיטתו במקרה דנן לא היה כל מקום להתייחסות כה משמעותית לנסיבותיה האישיות ואף המיוחדות של המשיבה כאשר היה עליה לחשוב על נסיבות אלו עוד לפני שנהגה בקלות ראש וברשלנות תוך גרימת נזק.
מנגד, ביקש ב"כ המשיבה לדחות את הערעור. ציין כי, המשיבה כפרה בהתחלה בעובדות כתב האישום, והיו מוכנים להתחיל במסכת שמיעת ראיות, מאחר והמדובר בנפגע אשר התרשל, ואף אותו נפגע בחר לא להתייצב לדיון. הפנה לנסיבותיה האישיות של המשיבה, המדובר בנהגת אשר נוהגת 12 שנה, יש לה שתי הרשעות קודמות, אמא לשני ילדים קטנים. המשיבה הודתה, גם שלכאורה ומלכתחילה התכוונה לנהל הוכחות, היא חסכה מזמנו של ביהמ"ש. ב"כ המשיבה הפנה לסעיף 38(2) לפקודת התעבורה וטען כי יכול ביהמ"ש על פי שיקוליו להמיר את הפסילה לפסילה על תנאי. עוד ציין ,ב"כ המשיבה כי, גזר דינו של ביהמ"ש קמא ראוי ומנומק, לכן אין מקום להתערב בגזר הדין.
5. אין להקל ראש בעבירות המיוחסות למשיבה, אשר בהתעלמה מתמרור המורה על מתן זכות קדימה תוך נהיגה בקלות ראש, גרמה לתאונה שיכולה הייתה להסתיים באופן טרגי ביותר.
כאמור, המשיבה הורשעה בין היתר בעבירות של נהיגה ברשלנות בניגוד לסעיף 62(2) לפקודת התעבורה, אי האטה לפני מעבר חצייה בניגוד לתקנה 52(6) לתקנות התעבורה וכן עבירה של התנהגות הגורמת נזק בניגוד לתקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה. עבירות אלו נמנות עם העבירות המפורטות בתוספת השניה של פקודת התעבורה.
סעיף 38 לפקודת התעבורה מורה;
"הורשע אדם -
(1) ...
(2) על עבירה מן המפורטות בתוספת השניה, שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם או ניזוק רכוש;
(3) על עבירת תעבורה או על עבירה אחרת הנובעת מנהיגת רכב שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם חבלה של ממש.
דינו - בנוסף לכל עונש אחר - פסילה מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משלושה חדשים. אולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרט בפסק הדין, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר".
6. בית משפט קמא, בנסיבות העניין, נמנע מלהטיל על המשיבה פסילה בפועל והטיל עליה פסילה על תנאי שיוכל להיחשב כעונש מינימום וזאת בהצטברותם של הטעמים הבאים: עברה התעבורתי הדל ביותר, הודאתה וכן העובדה כי עדי התביעה לא התייצבו לדיון ובכללם העד אשר נגרמה לו חבלה.
סעיף 36(ב) לפקודת התעבורה קובע לאמור: