ערעור על קולת העונש אשר הושת על המשיב, אשר ביצע שתי עבירות של הסעה שלא כדין - עבירה לפי סעיף 12א [ג][1] לחוק הכניסה לישראל - תשי"ב - 1952 והתחזות לעובד ציבור, עבירה לפי סעיף 283 [1] לחוק העונשין התשל"ז - 1977
בגין עבירות אלה נגזרו על המשיב העונשים הבאים:
א. מאסר בפועל לתקופה של 6 חודשים לריצוי בעבודות שירות.
ב. 8 חודשים מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים שלא יעבור בתוך תקופה זו כל עבירה לפי חוק הכניסה לישראל ויורשע בגינה בין בתקופת התנאי ובין לאחריה.
ג. קנס בסך 15,000 ש"ח או 3 חודשי מאסר תמורתו.
ד. פסילה מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לתקופה של שישה חודשים.
על פי העובדות המפורטות בכתב האישום, אשר המשיב הודה בהן במסגרת הסדר טיעון, הסיע המשיב, במשך יומיים לפחות, תושבי שטחים לתוך שטח ישראל. לשם כך, דאג המשיב להסוות את מכוניתו, באמצעות חלונות כהים ווילונות מוגפים, אשר לא יאפשרו ראייה לתוך כלי הרכב. על הרכב הותקנה מערכת כריזה, אשר השמיעה קול צפירה כקול סירנה של מכונית משטרה. מערכת הסירנה, נועדה לאפשר למשיב לחמוק עם רכבו ממחסומי משטרה. ביום 8.6.06, נתפס המשיב כאשר ברכב נוסעים 16 תושבי שטחים, אשר לא היו מורשים להיכנס אל בין תחומי ישראל [להלן: "שבחי"ם]. משחלף המשיב ליד מחסום משטרתי, ובו שוטר אשר סימן לו לעצור, הוא הפעיל את מערכת הכריזה ונופף בידו לשלום לעבר השוטרים, במטרה להתחזות לרכב משטרתי ולחמוק מבדיקה. כך הצליח המשיב לחמוק מהמחסום. כתוצאה מחשד שהתעורר בלב השוטרים, נעצר המשיב, וברכבו נתגלו 16 שבחי"ם. הסתבר, כי המשיב גבה מכל אחד מהשבחי"ם 250 ש"ח בתמורה להברחתו אל בין תחומי המדינה.
המשיב הודה והורשע על פי הודאתו. בגזר הדין, ציין בית המשפט קמא את חומרתן הרבה של העבירות, אותן עבר המשיב. בית המשפט ציין, כי העבירות על חוק הכניסה לישראל, ראויות, על פיו פסיקת בית המשפט העליון, לתגובה הולמת על דרך של ענישה מחמירה והטלת עונשי מאסר בפועל.
בית המשפט קמא, התחשב בנתוניו האישיים של המשיב, גילו הצעיר, עברו הנקי, והעובדה כי נטל אחריות על מעשיו. כן התחשב בית המשפט בתסקירו החיובי של שירות המבחן.
נוכח האמור, גזר בית המשפט קמא על המשיב עונש מאסר בפועל לתקופה של 6 חודשים, אשר ירוצו בעבודות שירות, וכן את יתר העונשים המפורטים לעיל.
המערערת, אינה משלימה עם רמת הענישה הקלה אשר הוטלה על המשיב. לטענתה, חרג בית המשפט קמא מרף הענישה המקובל לגבי עבריינים מסוגו של המשיב. במקרה שלפנינו, אף שגה בית המשפט קמא, בכך שלא נתן ביטוי ראוי לנסיבות הקונקרטיות של העבירה המיוחסת למשיב: כמות גדולה של שבחי"ם אותם הסיע, העובדה כי מדובר בהסעות מתוכננות מראש, אשר כללו אף הכנת כלי רכב חלופי, דרכי מילוט, והסוואת הרכב בסירנה משטרתית. כן היה מקום ליתן משקל לעובדה כי המשיב ביצע את מעשיו תמורת תשלום של 250 ש"ח, עבור כל נוסע. כל הנסיבות הנ"ל, מצביעות, בצורה ברורה, כי מדובר במקרה מובהק של סיכון בטחון הציבור, אשר דורש ענישה מחמירה.
לשיטת העותרת, מן הראוי היה ליתן משקל יתר לצורך להגן על בטחון הציבור ושלומו, ולהפחית ממשקלם של נתוניו האישיים של המשיב ותסקיר שירות המבחן שניתן בעניינו.
מנגד, טוען הסניגור, כי אין מקום להחמיר בעונשו של המשיב, מעבר לעונשים אשר הושתו עליו. בית המשפט קמא שקל, לשיטתו, את נתוניו האישיים של המשיב, ובהתאם הגיע למסקנה שקולה. לשיטתו, אף החמיר בית המשפט קמא בענישה, בכך שהטיל קנס כספי מרתיע, אשר גם הוא יומר, ככל הנראה, בעונש מאסר.
על כן, סבור הסניגור כי פסק דינו של בית המשפט קמא שקול, ומאוזן.
לאחר ששקלנו את טיעוני בעלי הדין, סבורים אנו כי אכן בית המשפט הקל בענישתו של המשיב. הנחיתו של בית המשפט העליון - אשר מצאה את ביטויה בשורת פסקי דין ארוכה, אשר סוכמה ברע.פ 364/05
מוחמד אבו סאלם נ' מדינת ישראל
תק-על 2006 [1] 1880 - הינה, כי מן הראוי להחמיר בענישתם של מסיעי שבחי"ם. אמנם, על בית המשפט להתחשב בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, אולם, נוכח הסכנה הקרובה והמוחשית לשלומו של הציבור, הנובעת מהכנסתם של גורמים עויינים אל תוך תחומי המדינה, בימים אלה, מן הראוי להשית, דרך כלל, עונשים מחמירים, על דרך של הטלת עונשי מאסר לריצוי בפועל, אלא אם כן נתקיימו נסיבות מיוחדות, המצדיקות הקלה.
כדבריו של בית המשפט:
"
על דרך העיקרון תישמר מדיניות הענישה המחמירה בכל הנוגע לעבירות הקשורות בכניסתם של שוהים בלתי חוקיים משיטחי האזור לישראל. נבהיר עם זאת, כי המדיניות אינה מכתיבה עונש מאסר - כפי שהילכת ח'טיב פורשה בידי מיקצת בתי-משפט - וכי בתי-המשפט יגזרו עונש של עבריינים בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. כל מקרה יוכרע בהתאם לנסיבותיו ובהתאם לטעמים ולתכליות של מדיניות הענישה שנקבע. התביעה הכללית, מצידה, תעשה כמיטבה להציג לפני בתי - המשפט מדיניות אכיפה אחידה, ובתי המשפט יעשו, כמובן, כחוכמתם".
יש לציין, כי בית המשפט העליון ראה חומרה יתרה לעבירות העברות על רקע כספי או עסקי. כדבריו:
"ברי כי אנשים העוסקים דרך קבע בהסעתם של שוהים בלתי חוקיים - בעיקר במקום שהמדובר הוא בהסעה משטחי האזור אל תוך ישראל - גורמים לסיכון רב יותר של הציבור...