פסק-דין בתיק עפ 1213/07

ביום 17/05/05, בעת שהמערער שימש כשוטר חובה במג"ב, הוא הגיע לחנית ביתו של המתלונן, עימו היה מסוכסך, היכה אותו, גרם לו לחבלות ואיים עליו בפגיעה בחייו. בהמשך התפתחה בין השניים קטטה, שכללה דחיפות הדדיות.

בעקבות הודאתו בעובדות אלו, הורשע המערער על פי הודאתו בתקיפה הגורמת חבלה ממשית ואיומים.

בית המשפט קמא (כב' הנשיא ת. כתילי), גזר על המערער מאסר מותנה בן 6 חודשים, וחייבו לחתום על התחייבות להמנע מביצוע עבירה, ולשלם פיצוי למתלונן בסך 2,500 ש"ח.

המערער משיג בפנינו על הרשעתו בדין ועל חומרת גזר הדין.

לטענת ב"כ המערער, שגה בית המשפט קמא בכך שלא נמנע מהרשעת המערער, כפי המלצת תסקיר שרות המבחן, ובהחלטתו נפלו טעויות עובדתיות.

על פי הנטען, לא ניתנה לב"כ המערער ההזדמנות לטעון לעונש בטרם נגזר דינו של המערער. המערער ביקש להקל בעונשו, וב"כ הדגיש את נסיבותיו האישיות של המערער, בעיות הקשב והריכוז מהן הוא סובל, גילו הצעיר ורצונו לשקם את חייו ולהשלים לימודיו.

ב"כ המשיבה התנגדה לקבלת הערעור, עמדה על הנסיבות החמורות של ביצוע העבירה, בהיות המערער שוטר בשרות חובה, וביקשה לקבוע כי לא מתקיימים המבחנים שנקבעו ב" הלכת כתב"  והמצדיקים המנעות מהרשעה.

שקלנו את טיעוני הצדדים ושוכנענו כי אין מקום להתערבותנו.

האינטרס הציבורי מחייב כי מי שנמצא אשם בדין יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל והסמכות הנתונה לבית המשפט להימנע מהרשעה יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. " שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפרה את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון בפני החוק". (ע"פ 2796/03 - ברטי ביבס נ' מדינת ישראל , תק-על 2004(3), 16 ,עמ' 23).

בעקבות הלכת כתב ( ע"פ 2083/96 - תמר כתב נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(3), 337 ), הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים: " ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל".

בית המשפט נדרש לאזן בין השיקולים הכרוכים בשמירה על האינטרס הציבורי, משמע, מיצוי ההליך הפלילי בכדי להשיג הרתעה, אכיפה ושוויוניות,  אל מול נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם, בכללן, טיב העבירה, חומרתה, עברו הפלילי, גילו, מצב בריאותו והנזק הצפוי לו מהרשעה.

בנוגע  לנאשמים בגירים, על פי רוב,  גובר השיקול הציבורי ורק בנסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר,  כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי מהרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה והנזק הצפוי לעבריין מההרשעה, יש הצדקה לסטות מן הכלל המחייב הרשעה (ראה ע"פ 2669/00 - מדינת ישראל נ' פלוני ו-3 אח' . פ"ד נד(3), 685 ,עמ' 689-690

שני מבחנים אלו אינם מתקיימים בענייננו.

חומרת העבירה נעוצה בהיותו של המערער שוטר מג"ב בשרות חובה בעת ביצוע העבירה, אשר הגיע אל סמוך לביתו של המתלונן, על רקע סכסוך ביניהם, ושם תקף אותו, ואיים עליו.

שרות המבחן אמנם המליץ על אפיק טיפולי, אך במסגרת התסקיר פורט כי המערער נטל אחריות חלקית בלבד למעשיו.

מתוך התסקיר אף ניתן ללמוד כי במסגרת שרותו הצבאי התנהלותו איננה נורמטיבית. אף בהנחה שתיק החקירה שהיה תלוי ועומד כנגדו נסגר (ובעניין זה לא הובאה כל הוכחה), הרי מכלל הדברים שהובאו בתסקיר אפשר להגיע עדיין לאותה מסקנה.

מכאן, שהאינטרס הציבורי המחייב הרתעת הציבור והרתעתו של המערער לא אפשרה המנעות מהרשעתו.

המערער לא טען ולא הוכיח כי הרשעתו בדין תגרום לו לנזק חמור ותפגע בעתידו באורח בלתי סביר, ולפיכך לא מתקיים גם התנאי השני והמצטבר, להמנעות מהרשעה.

העונש שהוטל על המערער מאוזן ומתחשב באינטרסים הרלבנטים, לרבות נסיבותיו האישיות של המערער, ואין כל עילה להקלה נוספת בעונשו.