פסק-דין בתיק עפ 1197/05

כב' השופטת אסתר הלמן:

1.         בפנינו גלגולו השני של ערעור שהוגש  על פסק דינו של בית משפט שלום בנצרת ( כב' השופטת ל. יונג - גופר) בת"פ 1804/02. הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין ולחילופין כנגד חומרת העונש.

2.         המערער הורשע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום,  שתי עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות- עבירה לפי סעיף 379+382(ב)(1) לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: " חוק העונשין") וכן בעבירה של איומים- עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, בכך שתקף את אשתו (להלן: " המתלוננת") בשתי הזדמנויות שונות, ואיים עליה.

לפי כתב האישום, ביום 22.02.02 בשעות הבוקר, ניסה המערער לתקוף שלא כדין את המתלוננת. לאחר שזו הצליחה לברוח לבית השכנים, רדף אחריה המערער לבית השכנים ותקפה שלא כדין בכך שבעט בה בכל חלקי גופה עד שהפילה על הרצפה, הניח את רגלו על צווארה ואמר לה " את הקורבן הבא". ארוע נוסף התרחש  למחרת, ביום  23.02.02 אז תקף המערער שלא כדין את המתלוננת בכך שתפס את צווארה בשתי ידיו וניסה לחנוק אותה, אך המתלוננת הצליחה לחמוק ממנו.

3.         המערער הורשע לאחר שמיעת הראיות ביום 09.07.02, (להלן: " הכרעת הדין הראשונה"), וביום 22.12.02 נגזר דינו.

4.         בעקבות ערעורו לבית משפט זה, (ע"פ 1043/03) בוטלה הכרעת הדין הראשונה והדיון הוחזר לבית משפט השלום לשמיעת ראיות נוספות והכרעה חדשה בעניינו.

5.         לאחר שמיעת הראיות הנוספות ניתנה הכרעת הדין עליה נסוב הערעור, במסגרתה שב בית המשפט קמא והרשיע את המערער במיוחס לו בכתב האישום.

בעקבות הרשעתו  נדון המערער ביום 14/03/05 למאסר בפועל למשך 15 חודשים, וכן הופעלו כנגדו עונשי המאסר מותנים לתקופות של  15 חודשים, 6 חודשים, ו-4 חודשים, שהוטלו על המערער בת.פ 494/98 מחוזי נצרת, 3477/98 שלום חדרה, ו- 3459/99 שלום נצרת בהתאמה. שלושת המאסרים הופעלו בחופף זה לזה ובמצטבר לעונש המאסר בפועל שהוטל בתיק נשוא הערעור דנן. סה"כ הוטל על המערער מאסר בפועל של 30 חודשים, בניכוי תקופת מעצרו ומאסרו.

בנוסף, הוטל על המערער עונש מאסר על תנאי של 18 חודשים למשך 3 שנים, הפעלת התחייבות בסך 10,000 ש"ח והתחייבות בסך 3,000 ש"ח שהוטלו על המערער בת.פ 494/98 ו- 3459/99 בהתאמה, וחתימה על התחייבות בסך 5,000 ש"ח למשך 3 שנים.

6.         ערעור זה מכוון כנגד הרשעת המערער ולחילופין כנגד חומרת העונש שנגזר עליו בעקבות הרשעתו.

בנוסף, מבקש המערער להתיר לו להגיש ראיות נוספות במסגרת הערעור.

7.         אין חולק כי הכרעת הדין הראשונה התבססה בעיקר על עדותה של המתלוננת, זו קיבלה תמיכה בעדויות השוטרים, ביחס לתגובותיה סמוך לאחר האירועים.

            מכאן, ברי כי ישנה חשיבות מרובה לשאלת מהימנותה של המתלוננת, שהיא למעשה עדת התביעה היחידה בכל הנוגע לעצם התרחשות האירועים. בית המשפט קמא, שלל בהכרעת הדין הראשונה את הטענות כנגד מהימנות גרסתה, לא מצא סתירות מהותיות בעדותה ולא ראה בהעדר סימנים חיצוניים על גופה ראיה להגזמה מצידה או לעלילה.

            בית המשפט קמא התייחס בהכרעת דינו הראשונה לטענות ההגנה הנוגעות לאישיותה של המתלוננת, טענות שנסמכו על עדויות עדי ההגנה ביחס למצבה הנפשי של המתלוננת, ודחה אותן, בקובעו כי לא הובאה כל ראיה לענין זה.

"מהתרשמותי מן העדה במהלך עדותה, הצטיירה בעיני כאשה יציבה ובריאה, דיברה באופן שוטף והגיוני, הדגימה בתנועות טבעיות את תיאוריה ואף עמדה באופן מרשים במשך זמן רב בחקירה נגדית ארוכה ואגרסיבית בלא לאבד משלוותה, ובלא שנתגלו פגמים של ממש בגרסתה".(עמ' 4 להכרעת הדין הראשונה, פסקה 12).

על סמך התרשמות זו, וכאמור בהעדר ראיה פוזיטיבית באשר למצבה הנפשי של המתלוננת, קבע בית המשפט קמא בהכרעת הדין הראשונה, כי עדויות ההגנה כולן - זו של הנאשם, בתו וחברו הטוב, "מהוות חטיבה אחת, שנועדה בעצה אחת, לחלץ את הנאשם מן האישומים המיוחסים לו, תוך הכפשתה של המתלוננת והצגתה כאשה הסובלת מבעיות נפשיות, המעלילה עלילה על הנאשם". (עמ' 6 להכרעת הדין הראשונה, פסקה 20).

עדות המערער לא זכתה לאמון בית המשפט, אשר התרשם מנסיונו להשחיר את פני המתלוננת, תוך גיוס בני המשפחה.

יש לציין כי עדי ההגנה לא זכו לאמון בית המשפט, גם מתוך סתירות שנמצאו בעדויותיהם ביחס לנסיעה לירדן וכל הכרוך בה,  ובהתייחס להתנהגות המערער בעבר כלפי המתלוננת, ותמיהות שעלו מעדויותיהם, הכל כמפורט בפרק שיוחד לעדויות ההגנה.

בית המשפט דלמטה, נתן אמון בגרסת המתלוננת, ובתלונתה לפיה היא מהווה קורבן של בעלה, ילדיה ובני המשפחה האחרים, העושים יד אחת נגדה כדי להרחיקה מן המשפחה.