פסק-דין בתיק עפ 1183/06

כב' השופטת אסתר הלמן:

1.         המערער הורשע בבית המשפט השלום בנצרת (פ' 1290/04) בביצוע עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות של בת זוג, וזוכה מעבירה נוספת שיוחסה לו בכתב האישום שעניינה תקיפת קטין בידי אחראי.

2.         בית משפט קמא (כב' השופטת ל. יונג - גופר), דן את המערער, בעקבות הרשעתו ל - 10 חודשי מאסר בפועל. כמו כן, הופעל בחופף מאסר על תנאי בן 10 חודשים, כך שסך כל תקופת המאסר בפועל הועמדה על 10 חודשים.

בנוסף נדון המערער ל - 12 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים, לבל יעבור עבירות של אלימות כלפי בן משפחה, 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, לבל יעבור עבירת אלימות או איומים, והתחייבות להמנע מביצוע עבירה על סך של 5,000 ש"ח.

3.         בערעור זה משיג המערער כנגד הכרעת הדין וגזר הדין.

4.         ההליך בבית משפט קמא:

א.         כנגד המערער הוגש כתב אישום אשר ייחס לו עבירות של תקיפה סתם בנסיבות מחמירות (בת זוג) עבירה לפי סעיף 379+382(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), ותקיפה סתם של קטין ע"י אחראי, עבירה לפי סעיף 379+382(ב)(2) לחוק העונשין.

ב.         על פי עובדות כתב האישום, ביום 31.1.04 חזר המערער בשעות הבוקר לביתו, ולשמע קולות ויכוח וצעקות של הילדים שבקעו מן הבית, כעס ותקף את המתלוננת, רעייתו באותה עת, בכך שדחף אותה על כורסא וראשה נחבט במתקן שתייה, וכן ירק בפניה.

בהמשך, כך על פי כתב האישום, תקף המערער את בנם הקטין של בני הזוג, יליד שנת 1990, בכך שהיכה בגבו.

בהמשך, כשיצאה המתלוננת מביתם, רץ אחריה המערער, תפס בשערה וגרר אותה על הרצפה לתוך הבית, כשהוא תופס בידו האחת בשערה ובידו השנייה בצווארה, וצועק עליה שלא תצא מהדירה.

ג.          המערער כפר בכל עובדות כתב האישום.

ד.         בפני בית המשפט קמא הובאו ראיות מהן עלה כי אין מחלוקת שביום האירוע - 31.1.04, יום שבת, שב המערער מבית הכנסת ומצא את בניו מתקוטטים וצועקים צעקות רמות זה על זה. לא הייתה גם מחלוקת שמצב דברים זה עורר אצל המערער תרעומת כלפי אשתו, והתפתח ביניהם ויכוח, בו הואשמה המתלוננת באחריותה למצב בבית.

המערער גם אישר בפני בית המשפט כי לאחר אירועי יום השבת, שטיבם שנוי במחלוקת, הוא עזב את הבית ושהה במשך יומיים אצל שכנה, מבלי ליידע את משפחתו או את המשטרה. המחלוקת בין הצדדים התמצתה באירועים שהתרחשו ביום השבת, לאחר שובו של המערער מבית הכנסת. המערער לא הכחיש כי במהלך האירועים, ראשה של המתלוננת נחבט במתקן המים, אך טען כי הדבר לא קרה כתוצאה מכך שהיא הותקפה, או נהדפה על ידו. הוא גם שלל את גרסת המתלוננת באשר למעשי התקיפה האחרים המפורטים בכתב האישום, כלפי המתלוננת ובנם הקטין.

ה.         ההכרעה במחלוקת העיקרית נסמכת בעיקרה על גרסאותיהם הנוגדות של המתלוננת והמערער. בית המשפט קמא נתן אמונו בעדות המתלוננת, ודחה את גרסת המערער, בציינו כי התרשמותו ממהימנות המתלוננת רק גברה לאחר שמיעת עדותו של המערער ועיון בהודעתו במשטרה.

בנם של בני הזוג, העיד כעד הגנה, ובית המשפט התרשם כי צמצם למינימום את הדיווח על מה שהתרחש, וכי אין בעדותו כדי לתמוך באף מן הגרסאות השנויות במחלוקת. עם זאת, לעניין תקיפת הקטין עצמו, לאור גרסת הקטין, נותר בליבו של בית המשפט קמא ספק האם המערער תקף אותו שלא כדין, או שהמדובר במגע פיזי לגיטימי, שנועד להביא לסיומו של הריב בין הילדים.

5.         נימוקי הערעור על הכרעת הדין:

א.         הערעור מכוון רובו ככולו כנגד ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא, ובפרט קביעותיו ביחס למהימנות העדים והתרשמותו מהם. בהיבט זה ההלכה הידועה הינה כי   "אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית - וקל וחומר בממצאי מהימנות - אלא במקרים חריגים ונדירים ורק אם הגרסה העובדתית שהתקבלה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת"  (ע"פ 1258/03 - פלוני נ' מדינת ישראל . תק-על 2004(1), 3557 ,עמ' 3560). עוד נקבע בפסיקה כי " לא מספיק להצביע על שורה של תמיהות, אפילו הן רבות, אלא צריך שתהיינה עובדות המראות בעליל שלא יכול היה השופט להתרשם כפי שהתרשם" (ע"פ 7595/03 - פלוני נ' מדינת ישראל . תק-על 2004(2), 3378 ,עמ' 3384).

ב.         המערער מבקש לתמוך טענותיו כנגד מסקנותיו של בית המשפט קמא  בהחלטת בית המשפט אשר דן בבקשה למעצרו של המערער עד לתום ההליכים כנגדו, והחליט לשחררו בתנאים מגבילים, תוך התייחסות לדיות הראיות, חולשתן, הסתירות, המניע, חוסר ההיגיון שבהם ומחדלי החקירה.

ג.          ב"כ המערער מבקש לקבוע כי בהכרעת דינו של בית משפט קמא נפלו מספר רב של טעויות, אשר בהצטרפותן יחדיו, יש בכדי להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור. אף שהוא מודע להלכה בעניין זה, סבור ב"כ המערער כי מקרה זה הינו החריג, שבו על בית המשפט שלערעור להתערב בקביעותיו של בית המשפט קמא, בפרט שהכרעת הדין נסמכת על עדות יחידה של המתלוננת.