פסק-דין בתיק עפ 1176/05

המערער הורשע על פי הודאתו בבית משפט השלום בטבריה (ת.פ. 2317/04), בעבירה של סיוע לפציעה בנסיבות מחמירות ונגזרו עליו העונשים הבאים:

12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור על עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות,

4 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים והתנאי הוא שלא יעבור כל עבירת אלימות,

פיצוי למתלונן בסך 2,000 ש"ח והתחייבות להימנע מעבירה.

כמו כן, הועמד המערער תחת פיקוח שירות המבחן למשך 3 שנים.

העבירה בגינה הורשע המערער בוצעה ביום 27.5.04 כשהמערער יחד עם אדם אחר (להלן: "עסיס") ניגשו לביתו של המתלונן, לאחר שחשדו בו כי היכה את אחיו של עסיס. המערער נשלח לקרוא למתלונן מביתו, בעוד עסיס ממתין למתלונן בכניסה לחדר המדרגות.

לאחר שירד המתלונן, הפתיע אותו עסיס ושבר על ראשו בקבוק בירה מזכוכית, עקב כך נפצע המתלונן ונגרמו לו חתכים בפניו ובראשו והוא נזקק לטיפול רפואי.

בערעור זה משיג בפנינו המערער על עצם ההרשעה ועל חומרת העונש שהוטל עליו.

המערער קובל כנגד העובדה שבית המשפט לא נעתר לבקשתו להימנע מהרשעה.

לטענתו, לא נתן בית המשפט קמא (כב' השופט ד. פורת) משקל ראוי לנסיבותיו האישיות, לגילו הצעיר, לעברו הנקי, לרצונו להתגייס ליחידה קרבית ולחלקו באירוע, עת החליט להרשיעו וגזר את דינו.

בטיעוניו בפני בית המשפט קמא טען המערער כי יש להתחשב בכך שההליכים המשפטיים נגד שותפו, עסיס, הופסקו נוכח העדר כשירותו לעמוד לדין.

בטרם יוכרע ערעורו בקשנו לקבל תסקיר משלים משרות המבחן וזה מונח בפנינו.

כפי העולה מן התסקיר, התרשם שירות המבחן מהעדר תובנה של המערער ביחס להליך המשפטי, בפרט נוכח תחושותיו בקשר לכך שההליכים נגד שותפו, עסיס, נסתיימו כפי שהסתיימו בשל אי כשירותו לעמוד לדין.

בפני שירות המבחן נמנע המערער לקבל אחריות מלאה על  מעשיו וחש רגשות קיפוח מניהול ההליך המשפטי כנגדו. שירות המבחן התרשם עוד כי הוא דוחס את כעסיו העלולים להתפרץ בכל סיטואציה המהווה איום לגביו.

עוד שמענו מפי בא כוחו כי המערער התגייס בינתיים לצה"ל ולא נמנע ממנו לשרת בו, גם אם לא בחייל קרבי כפי שקיווה.

האינטרס הציבורי מחייב כי מי שנמצא אשם בדין יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל והסמכות הנתונה לבית המשפט להימנע מהרשעה יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. " שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפרה את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון בפני החוק". (ע"פ 2796/03 - ברטי ביבס נ' מדינת ישראל , תק-על 2004(3), 16 ,עמ' 23).

השיקולים שבאינטרס הציבורי שמים דגש על חומרת העבירה ונסיבותיה ועל האפקט הציבורי של ההרשעה. " הכלל הוא שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען את ההיפך שומה עליו לשכנע את בית המשפט ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיוידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי" (ע"פ 2083/96 - תמר כתב נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(3), 337 ).

בעקבות הלכת כתב (בע"פ 2083/96 שאוזכר לעיל) "הימנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל".

ענייננו של המערער איננו נופל בגדר המקרים החריגים ויוצאי הדופן, המאפשרים סטיה מן הכלל, וזאת בהתחשב בסוג העבירה, נסיבות ביצועה ונסיבותיו של המערער כפי העולה מן התסקיר.