פסק-דין בתיק עפ 1173/06

כב' השופטת אסתר הלמן:

1.         נגד המשיב הוגש כתב אישום בת.פ. 1085/01 (בית משפט השלום בטבריה), בו הואשם בביצוע עבירות של מעשה מגונה בנסיבות מחמירות (במספר מקרים), עבירה פי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), הטרדה מינית, (במספר מקרים), עבירה לפי סעיף 3(א)(6)(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח - 1998.

2.         העבירות בוצעו לפי המיוחס, ביום 28.12.00, בעת שהמשיב שימש כסמנכ"ל חברת הביטוח "קומפוליסה", (להלן: "החברה"), כלפי המתלוננת, צעירה, אשר הועסקה בחברה תחת ניהולו ומרותו.

בית המשפט קמא (כב' השופט יונתן אברהם) זיכה את המשיב מן העבירות שיוחסו מחמת הספק, ועל כך ערעור המדינה בפנינו.

3.         ההליכים בבית משפט קמא

המשיב שימש בעת הרלוונטית, כסמנכ"ל חברת הביטוח "קומפוליסה" אשר איכלסה שתי קומות בבנין משרדים בטבריה. משרדו של המשיב שכן בקומה העליונה של המשרדים, קומת ההנהלה. בקומה מתחתיו (להלן: " הקומה התחתונה"), ישבו סוכני ביטוח ועובדות טלמרקטינג.

המתלוננת, צעירה כבת 18 וחצי, הועסקה באופן זמני במשרדי החברה, ו- 3 ימים קודם לתאריך האירועים אשר יוחסו למשיב, החלה לתפקד בשעות אחר הצהרים והערב, בקומה העליונה, קומת ההנהלה, במענה לפניות טלפוניות.

בפני בית המשפט קמא לא הייתה מחלוקת כי ביום האירועים פגש המשיב לראשונה את המתלוננת בקומת ההנהלה, (לאחר שבימים שקדמו לכך, לא היה במשרדים). לא הייתה מחלוקת לגבי כך, שבאותו ערב, לאחר שהמתלוננת עזבה את בנין המשרדים, היא חזרה לשם יחד עם חברה, אפי אליהו, כשזה מלווה במספר חבריו, והלה תקף את המשיב והכה אותו נמרצות, בגין מעשיו אלו הוא נחקר במשטרה, הועמד לדין, והורשע.

בית המשפט קמא שמע את עדות המתלוננת, באשר למעשים שביצע בה המשיב לגרסתה, בשעות אחר הצהרים והערב, בעת ששהו לבד במשרד, וכן את עדויותיהם של החבר, אפי אליהו, חברתה - בת אל אלפסי, אביה וסוכן הביטוח משה כפיר, באשר למצבה לאחר האירועים. מנגד העיד המשיב, אשר כפר במיוחס לו. בפני בית המשפט קמא נשמעו עדויות הגנה נוספות של שתיים מעובדות החברה, ודר' ולדקוב, פסיכיאטר אשר טיפל במתלוננת במהלך שנת 2002.

בית המשפט קמא, התרשם כי המתלוננת הפריזה בתיאור הדברים, עדותה לא הייתה עקבית, נתגלו סתירות בין גרסאותיה, ואי דיוקים באשר לסדר התרחשות הדברים. כל אלה יצרו ספק סביר באמינות גרסתה, אשר הביא לזיכויו של המשיב מן האישומים.

4.         נימוקי הערעור

המערערת טוענת כנגד הכרעת הדין שהיא טכנית ואיננה מתייחסת באופן מהותי והוליסטי לראיות שהונחו בפני הערכאה הדיונית, אשר התעלמה מראיות עצמאיות, המהוות חיזוק, מעבר לנדרש, לעדות המתלוננת.

המערערת טוענת כי בית המשפט קמא התעלם משורה של עובדות, שלטענתה, לא היה לגביהן מחלוקת, למשל, כי המתלוננת הינה בחורה "צעירה יפה וחטובה", שהחלה עבודתה תחת פיקוחו של המשיב, המשיב פגש בה מס' ימים לאחר שהחלה לעבודה בחברה בתפקידה החדש, באותו יום הוא קרא לה למשרדו, ו"התעניין" יתר על המידה בחייה האישיים, ואף הביע עמדתו כלפי חברה לחיים, והחמיא לה על מראה החיצוני, ביום האירוע ברחה המתלוננת מן המשרד בטרם עת, לפני סיום עבודתה, מיד לאחר האירועים ירדה המתלוננת לקומה התחתונה לחברתה בת-אל אלפסי והייתה נרעשת ובוכייה, המשיב הורה לבת-אל לחזור למקומה ובכך מנע ממנה לקיים שיחה עם המתלוננת, לא היה זה ממנהגו של המשיב לרדת לקומת הטלמרקטינג, והייתה זו הפעם הראשונה בחייה שבה ראתה אותו בת - אל בקומה זו, המתלוננת הגיעה לביתו של חברה, אפי אליהו, בוכה ונסערת וסיפרה לו כי המשיב נגע בה, מצבה הבהיל את החבר והוא נסע יחד עם חבריו למשרדי החברה, שם הכחיש המשיב את זהותו, החבר הלם בו ושבר את אפו. עוד נטען כי אין חולק כי המשיב התוודה בפני חברו, כפיר משה, כי "היום לא ניתן להגיד לפקידה שהיא חמודה או משהו כזה".

כל אלה, לגרסת המערערת הן עובדות שלא היו במחלוקת, ושהכרעת הדין התעלמה מהן ולא נתנה דעתה לתהיות ולשאלות הנובעות מהן.

המערערת טוענת עוד כי בית המשפט קמא דחה את הסברי המשיב להתנהגותו הלא שגרתית כלא סבירים ובעיתיים, ומשכך, היה עליו להרשיע את המשיב, בהסתמך בין היתר, על עדויותיהם של אלפסי ואפי אליהו, אשר מעדותו התעלם בית המשפט כליל.

המערערת מפנה להכרעת הדין ממנה היא למדה כי ברור היה שדבר כלשהו התרחש בין המשיב למתלוננת, וטוענת כי בית המשפט קמא צריך היה לתרגם זאת להרשעה.

המערערת סבורה כי לא נתגלו סתירות בין עדות המתלוננת לבין גרסתה במשטרה, שכן מדובר בהבדלים פעוטים, משניים ולא מהותיים.

המערערת מעלה שורה של טענות כלפי קביעת המהימנות של המתלוננת ומוסיפה כי קביעתו של בית המשפט קמא עומדת בניגוד להלך הדברים בפסיקה ענפה של בתי המשפט, לרבות בית המשפט העליון, ביחס לשאלה מדוע לא ניצלה המתלוננת הזדמנות שהייתה לה לעזוב את המקום. המערערת מפנה בהקשר זה לעדות המתלוננת בנוגע לפחד ולקיפאון שאחז בה.

המערערת מוסיפה וטוענת כי קביעתו של בית המשפט קמא בסעיף 19 להכרעת הדין, כביכול לא סיפרה המתלוננת לאיש את שארע לה, היא מוטעית כך גם הקביעה כי המתלוננת הפריזה בתיאור הדברים.