פסק-דין בתיק עפ 1155/06

הרקע לערעור:

בפני ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בבית משפט השלום בעכו (כב' השופטת זהבה בנר) ביום 26.6.06 בתיק עמק 21675/04. המערערים הורשעו על ידי בימ"ש קמא בביצוע עבודות בניה הטעונות היתר ללא היתר, בניגוד לסעיפים 204(א) ו- 145(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 וזאת בגין בניית קיר מסביב למגרש באורך של כ- 49 מ"א. נקבע כי המערער/נאשם, שהינו המחזיק בנכס והמערערת/הנאשמת, שהינה הבעלים של הנכס, ידעו על הבניה שנעשתה ללא היתר ולכן יש להרשיעם. על כל אחד מהנאשמים/מערערים הוטל עונש של קנס בסך  8,000 ש"ח, הריסת הבניה תוך 18 חודשים ממועד גזר הדין, אלא אם יושגו היתרי בניה כחוק וחתימה על התחייבות על סך 28,000 ש"ח להימנע מלעבור עבירה לפי חוק התכנון והבניה תוך שנתיים. כן הוטל על המערערת תשלום כפל אגרת בניה בסך  196 ש"ח.

הטענות בערעור:

המערערים טוענים כי לא הוכח הקשר בין המערער לביצוע העבירה מאחר שהמערער לא החזיק במקרקעין במועד הרלוונטי לכתב האישום והמשיבה לא הוכיחה כי למערער הייתה זכות במקרקעין במועד הרלוונטי לכתב האישום. לטענת המערער, הקיר כבר היה קיים בעת שהתחיל המערער להחזיק במקרקעין וכך עולה גם מעדותו של המפקח מטעם המשיבה. לטענת המערער, אין לראות בהגשת בקשה למתן היתר בניה כהודאה כי הקיר נבנה ללא היתר בניה ו/או נבנה על ידי המערערים.

עוד טוענים המערערים כי לא הוכח שהקיר באורך 49 מ"ר נבנה כולו מסביב למגרש המערערים ולטענתם מעדות המפקח מטעם המשיבה עולה כי חלק מהקיר בנוי בחלקה שכנה הגובלת בחלקת המערערים.

כמו כן, טוענים המערערים, כי לא הוכח שהקיר נבנה ללא היתר בניה מאחר שהמשיבה לא העידה את המפקח שערך את צו ההפסקה המנהלי ולא הגישה את הצו כראיה לביהמ"ש וכן מאחר שלא נבדקו תיקי הבניה של בעלי המגרשים הגובלים ובמיוחד בעל המגרש השכן שבו נבנה חלק מהקיר כי יתכן שבעל המגרש השכן קיבל היתר בניה.

בנוסף, טוענים המערערים, כי טעה בימ"ש קמא משקבע כי המערערים ידעו על הבניה ללא היתר. לטענת המערערים, הם לא ידעו שהקיר נבנה ללא היתר ומיד כאשר גילו זאת, החלו לפעול בנדון.

לעניין העונש, טוענים המערערים כי בימ"ש קמא החמיר עמם יתר על המידה וכי העונש הנו מעבר למה שבית המשפט בדרך כלל פוסק במקרים דומים. כן טוענים הם כי בימ"ש קמא לא נתן משקל לנסיבות מקלות כגון מאמציהם של המערערים להשיג היתר בניה.

דיון:

בדיון מיום 26.2.06 (עמ' 6 לפרוטוקול בימ"ש קמא) הודה המערער כי הוא החזיק במקרקעין מיום 5.6.04, כלומר, כי הוא היה המחזיק במקרקעין בזמן הרלוונטי לכתב האישום (הזמן בו גילה המפקח על הבניה כי בוצעו עבודות ללא היתר - 6.9.04). כן הודתה המערערת כי היא הבעלים של המקרקעין וכי היא הייתה המחזיקה הקודמת לפני המערער במקרקעין.

על כן, אין בסיס לטענת המערער כי הוא לא החזיק במקרקעין בזמן הרלוונטי לכתב האישום והמערערים אחראים לביצוע עבירת הבניה ללא היתר מכוח היותם בעלים ו/או מחזיק במקרקעין על פי סעיף 208 לחוק התכנון והבניה, זאת בתנאי שהעבירה נעברה בידיעתם ושהם לא נקטו בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראת חוק התכנון והבניה והתקנות בנוגע לעבודה הנדונה.

בעבר נקבע בפסיקה כי ממבנהו של סעיף 208 לחוק עולה, שעקרונית אחריותו של הנאשם לפי סעיף 204 אינה מותנית במחשבה פלילית.

ראה:

ד"נ 12/81 ש' שפירא ושות' ו-3 אח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3), 645, עמ' 656-657.

על כן, העבירה הקבועה בסעיף 208 לחוק הינה מסוג העבירות אשר בעבר היו עבירות של אחריות מוחלטת וזאת כדי לדרבן את בעלי המקרקעין ו/או המחזיק או המשתמש בהם לזהירות מרבית כדי למנוע תקלות למיניהן בכל דרך אפשרית. עם זאת, לאור סעיף 22 לחוק העונשין, אשר הפך את עבירות האחריות המוחלטת לעבירות אחריות קפידה, ולאור התנאים שנקבעו בסעיף 208(ב) לחוק התכנון והבניה, אשר מסייגים את האחריות המוחלטת, הפכה העבירה לעבירה של אחריות קפידה ובכך הציב המחוקק "פתרון הוגן לבעיית האחריות המוחלטת".

ראה:

א. לדרמן, "האחריות המוחלטת בפלילים: הבעיה ודרכים לפתרונה", מחקרי משפט ג', 120;

ע"פ 880/85 מ"י נ' "דן", פ"ד מא(2), 533, שם דובר על עבירה על פי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח - 1957 וצו הפיקוח על מצרכים ושירותים, אך הדברים נכונים גם לענייננו.

האחריות הקפידה נוצרה על מנת לשמור על תקנת הציבור וליצור רמת זהירות גבוהה, באותם תחומים מיוחדים שבהם נדרשת רמת זהירות זו. על כן, רק מי שעשה את כל שניתן כדי למנוע את העבירה, או במילים אחרות נקט ברמת זהירות גבוהה מאד, יינקה מהעבירה המיוחסת לו.