פסק-דין בתיק עפ 1139/06

1.         המערער הורשע בבית משפט השלום בנצרת (פ' 2028/05), על פי הודאתו, בביצוע עבירות של תקיפה ואיומים כנגד בת זוגו.

2.         העבירות בוצעו ביום 10.3.05, על רקע חשדו של המערער כי חברתו לחיים בוגדת בו, ושעה שהמערער חנק אותה בשתי ידיו והיכה אותה במכת אגרוף בפניה, במעשיו אלה גרם לה לחבלה של ממש בצווארה.

            בהמשך איים המערער על חברתו לחיים שירצח אותה, וכאשר ניגשה לטלפון על מנת להזעיק משטרה, איים שוב להורגה.

            בהמשך לדברים אלה, הכניס המערער אקדח, שהחזיק ברשותו בתוקף תפקידו דאז כאיש שב"ס, אל פיו, באיומים להתאבד.

3.         בית המשפט קמא (כב' השופטת ל. יונג גופר), הרשיע את המערער בעבירות בהן הודה, תוך שדחה בקשתו להמנע מהרשעה, והטיל עליו עונשי מאסר מותנים. כמו כן, הועמד המערער בפיקוח של שרות המבחן לתקופה של 24 חודשים וחוייב לחתום על התחייבות בסך 5,000 ש"ח להמנע מביצוע כל עבירה של אלימות כנגד בן משפחה, וזאת למשך 3 שנים.

4.         המערער איננו משיג כנגד חומרת גזר הדין, וערעורו מצומצם כלפי החלטת בית המשפט שלא להמנע מהרשעתו.

5.         במסגרת הסדר הטיעון שהושג בין הצדדים, ואשר בעקבותיו הודה המערער, סוכם כי לאחר שהמערער יודה, יתבקש שרות המבחן להמציא תסקיר, תוך התייחסות לעניין ההרשעה והעונש, ולאחר קבלת התסקיר יטענו הצדדים באופן חופשי.

6.         בית משפט קמא, לאחר ששמע טענות הצדדים ועיין בתסקיר המבחן, דחה את בקשת המערער להמנע מהרשעתו, בציינו כי למעט מקרים יוצאי דופן, מחייבת עבירות של אלימות כלפי בנות זוג, הרשעתו של העבריין, והמנעות מהרשעה בנסיבות החמורות של מקרה זה בפרט, עלולה לשגר מסר סלחני, שיהיה בו כדי לעודד אלימות ויהא בה פגיעה חמורה באינטרס הציבורי.

            באשר לנזק הצפוי למערער מן ההרשעה, קבע בית המשפט קמא, כי המערער עשה שימוש לרעה בנשק פוגעני שנמסר לו מתוך אמון בכך ששימש לצורך תפקידו, תוך אבדן השליטה וסיכון חיי אדם, ולפיכך, ספק אם שרות בתי הסוהר יהיה נכון להחזירו לשרותו גם אם לא יורשע.

7.         המשיבה מתנגדת לקבלת הערעור, ומבקשת להותיר הכרעת הדין על כנה, מנימוקיו של בית המשפט קמא.

8.         דעתנו כדעת המשיבה.

על פי ההלכה, האינטרס הציבורי מחייב כי מי שנמצא אשם בדין יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל והסמכות הנתונה לבית המשפט להימנע מהרשעה יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. " שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפרה את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון בפני החוק". (ע"פ 2796/03 - ברטי ביבס נ' מדינת ישראל , תק-על 2004(3), 16 ,עמ' 23).

השיקולים שבאינטרס הציבורי שמים דגש על חומרת העבירה ונסיבותיה ועל האפקט הציבורי של ההרשעה. " הכלל הוא שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען את ההיפך שומה עליו לשכנע את בית המשפט ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיוידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי" (ע"פ 2083/96 - תמר כתב נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(3), 337 ).

בעקבות הלכת כתב (בע"פ 2083/96 שאוזכר לעיל) "הימנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל".

בית המשפט נדרש לאזן בין השיקולים הכרוכים בשמירה על האינטרס הציבורי, משמע, מיצוי ההליך הפלילי בכדי להשיג הרתעה, אכיפה ושוויוניות,  אל מול נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם, בכללן, טיב העבירה, חומרתה, עברו הפלילי, גילו, מצב בריאותו והנזק הצפוי לו מהרשעה.

בנוגע  לנאשמים בגירים, על פי רוב,  גובר השיקול הציבורי ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר, בהן עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי מהרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה יש הצדקה לסטות מן הכלל המחייב הרשעה (ראה ע"פ 2669/00 - מדינת ישראל נ' פלוני ו-3 אח' . פ"ד נד(3), 685 ,עמ' 689-690)

9.         בעניינו, לא מתקיים אף אחד מן התנאים המצטברים הנדרשים לשם סטייה מן הכלל, והמנעות מהרשעה.

מדובר בעבירות חמורות שבוצעו כלפי בת הזוג, כפי שפירט בית המשפט קמא, בנסיבות שיש לייחס  להן חומרה מיוחדת, תוך שימוש בנשק בצורה פזיזה ותוך סיכון חיי אדם.

באשר לעבירות הכרוכות בשימוש בנשק, ואפילו כאשר מדובר ברשלנות בשימוש בנשק, נקבע לא אחת, כי האינטרס הציבורי הוא הגובר, וזאת, על מנת שלציבור יועבר מסר הרתעתי וחד משמעי, נוכח הסיכון הכרוך בהן ( ראה רע"פ 1666/05 - יאיר סטבסקי נ' מדינת ישראל . תק-על 2005(1), 3871 ,עמ' 3874).