פסק-דין בתיק עפ 1037/06

בפני ערעור הנאשם על פסק דינו של בימ"ש השלום בחדרה בת.פ. 4728/99 (כב' השופטת דיאנה סלע) מיום 9.3.06. המערער הורשע בעבירות של ביצוע עבודות ושימוש הטעונים היתר ללא היתר בניגוד לחוק התכנון והבניה ותקנות התכנון והבניה, זאת בגין בניית תוספת למבנה קיים בשטח של 69.43 מ"ר , בניית גדר מאבנים באורך של 9.3 מ' ובניית סככה בשטח של 27 מ"ר כאשר אין בידו היתר כדין ושימוש חורג במקרקעין הנ"ל. בימ"ש קמא גזר על המערער קנס בשיעור של 5,000 ש"ח וחתימה על התחייבות כספית בסך 3,000 ש"ח. הערעור הוגש הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין.

בפסק דינו קבע בימ"ש קמא כי אין לקבל את גרסת הנאשם/המערער כאן לפיה ראש המועצה המקומית זיכרון יעקב לשעבר ביקש ממנו לבנות את התוספת למבנה בו שכנה המועצה הדתית, כדי שתשמש לשכה לרב המקומי וכי בניית המבנה החלה רק לאחר ששולמו לוועדה לתכנון ובניה השומרון כל תשלומי האגרות וההיטלים ולכן מדובר בבניה שיש לה היתר חוקי. כן נקבע כי הנאשם מודה למעשה כי בנה את המבנים מבלי שהיה בידו היתר בר תוקף לבנייתם במועד בו בנה מבנים אלה. עוד נקבע כי הנאשם לא נקט באמצעים למנוע את ביצוע העבירה משום שגרסתו שניתן לו "אור ירוק" לבניה אינה נתמכת בראיה כלשהי וגם משום שאפילו הייתה מתקבלת גרסתו כי סבר שיש לו "אור ירוק" לבניה, לא היה מקום בנסיבות העניין לראות במעין אישור זה כמתן היתר. כן נקבע כי גרסתו של הנאשם להבטחה שלטונית לא הוכחה וחזקה על הנאשם שהוא מבין כי לא ניתן להסתמך על הבטחה שאינה תואמת את החוק. בימ"ש קמא קבע גם כי אין בכך שהנאשם קיבל היתר כ- 5 שנים לאחר הגשת האישום כדי להכשיר את המעשה מאחר שהאחריות הפלילית המוטלת על נאשם נקבעת נכון למועד ביצוע העבירה ומתן היתר בדיעבד אינו יכול להכשיר עבירה שנעברה בזמן שלא היה בידי הנאשם היתר, אך מתן ההיתר נלקח בחשבון בשעת גזירת דינו של הנאשם.

בהחלטה שקדמה לפסק הדין קבע בימ"ש קמא ביום 29.8.04 כי אין לקבל את טענת המערער/נאשם להגנה מן הצדק, למרות שהרשות השתהתה בדיון בבקשת ההיתר, משום שהמערער לא המתין להחלטת הרשות ובחר לעשות דין לעצמו ולכן אין בהתנהגות הרשות כדי להצדיק ביטול האישום מן הצדק.

המערער טוען כי בימ"ש קמא טעה בהרשעתו משום שלטענת המערער הוא פעל על פי הנחייתו של מפקח הוועדה. המערער טוען עוד כי הוא הגיש בקשה להיתר לפני תחילת הבניה ושילם את האגרות וכי הוא החל בבניה רק לאחר שקיבל "אור ירוק" להתחיל בבניה מיו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה. כן טוען הוא כי הוא היה בחזקת ידיעה שההיתר יונפק ויימסר למהנדס שהגיש את הבקשה בשמו של המערער ולכן לא זלזל בחוק כאשר החל בבניה. לטענתו, מתן ההיתר כעבור 8 שנים מוכיח שהמערער לא פגע בהליכי התכנון. עוד הוא טוען כי לא ידע שאין לו היתר מאחר שהוועדה לא התריעה בפניו שאין לו היתר במשך 3 שנים. לטענת המערער, היה על בימ"ש קמא לזכות את המערער מכוח הגנה מן הצדק וזאת משום שניתנה לו הבטחה שלטונית ולכן היה בחזקת ידיעה שקיבל היתר לבניית התוספת. לעניין העונש טוען המערער כי יש להתחשב בכך שהמערער הסתמך על אמירתו של יו"ר הוועדה, בפעולות שביצע מאז מועד הגשת הבקשה ועד למתן ההיתר ובנסיבותיו האישיות של המערער.

החלטתי לדחות את הערעור ללא צורך בתשובת המשיבה. בימ"ש קמא התייחס בפסק דינו וכן בהחלטה מיום 29.8.04 לכל הטענות אותן מעלה המערער בערעור ולא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו של בימ"ש קמא.

כפי שקבע בימ"ש קמא, המערער/נאשם מודה למעשה כי בנה את המבנים מבלי שהיה בידו היתר בר תוקף לבנייתם במועד בו בנה אותם ואין להתערב בקביעתו של בימ"ש קמא כי המערער/הנאשם לא הוכיח שניתן לו "אור ירוק" להתחיל בבניה. 

סעיף 208(ב) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, קובע כך:

" (ב) נאשם אחד מהמפורטים בסעיף קטן (א) בעבירה לפי סעיף 204 תהא זו הגנה טובה אם יוכיח שניים אלה:

(1) העבירה נעברה שלא בידיעתו;

(2) הוא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראת חוק זה והתקנות על פיו בכל הנוגע לעבודה הנדונה".

בעבר נקבע בפסיקה כי ממבנהו של סעיף 208 לחוק עולה, שעקרונית אחריותו של הנאשם לפי סעיף 204 אינה מותנית במחשבה פלילית.

ראה:

ד"נ 12/81 ש' שפירא ושות' ו-3 אח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3), 645, עמ' 656-657.

על כן, העבירה הקבועה בסעיף 208 לחוק הינה מסוג העבירות אשר בעבר היו עבירות של אחריות מוחלטת וזאת כדי לדרבן את בעלי המקרקעין ו/או המחזיק או המשתמש בהם לזהירות מרבית כדי למנוע תקלות למיניהן בכל דרך אפשרית. עם זאת, לאור סעיף 22 לחוק העונשין, אשר הפך את עבירות האחריות המוחלטת לעבירות אחריות קפידה, ולאור התנאים שנקבעו בסעיף 208(ב) לחוק התכנון והבניה, אשר מסייגים את האחריות המוחלטת, הפכה העבירה לעבירה של אחריות קפידה ובכך הציב המחוקק "פתרון הוגן לבעיית האחריות המוחלטת".

ראה:

א. לדרמן, " האחריות המוחלטת בפלילים: הבעיה ודרכים לפתרונה", מחקרי משפט ג', 120;

ע"פ 880/85 מ"י נ' "דן", פ"ד מא(2), 533, שם דובר על עבירה על פי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח - 1957 וצו הפיקוח על מצרכים ושירותים, אך הדברים נכונים גם לענייננו.

האחריות הקפידה נוצרה על מנת לשמור על תקנת הציבור וליצור רמת זהירות גבוהה, באותם תחומים מיוחדים שבהם נדרשת רמת זהירות זו. על כן, רק מי שעשה את כל שניתן כדי למנוע את העבירה, או במילים אחרות נקט ברמת זהירות גבוהה מאד, יינקה מהעבירה המיוחסת לו.

המצב המשפטי הקיים היום הינו כי נאשם המבקש להשתחרר מאחריות בעבירות אחריות קפידה, בטענה כי לא ידע על ביצוע העבירה ועשה כל שניתן למנוע את העבירה, עליו הראיה. הנטל המוטל על נאשם בעניין זה אינו קל.