פסק-דין בתיק עפ 1007/05

בפנינו ערעור של המדינה על קולת העונש וערעור שכנגד, של המשיב על חומרת העונש שהטיל בית משפט השלום (כב' הנשיא ת. כתילי) בת.פ. 2719/04, לפיו גזר על המערער עונש של מאסר בפועל לתקופה של חמשה חודשים שהומרו בעבודות שירות, 7 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, והתנאי הוא שלא יעבור המערער ויורשע על אחת מהעבירות בהן הורשע באותו כתב אישום, וכן קנס בסך - 5,000 ש"ח, או 50 ימי מאסר תמורתם.

בכתב האישום בו הורשע המערער צויין, כי תקופה ארוכה שאינה ידועה במדוייק, עובר ליום 13/06/04 , העסיק המערער תושב זר. במהלך אותה תקופה הלין המערער מדי פעם, לרבות ביום 05/06/04 או בסמוך לכך, תושב זר שלא כדין.

המערער הורשע כאמור על פי הודאתו בעבירות של העסקה שלא כדין, הלנת עובד זר וסיוע לשהייה בישראל שלא כחוק.

המערער טען, כי בית משפט קמא החמיר עמו והתעלם מנסיבותיו האישיות, מהודאתו וכן מהתקופה הארוכה שחלפה מאז ביצוע העבירות. בנוסף התעלם מהעובדה שאותו תושב זר לא נתפס בחזקתו של המערער.

מנגד, המדינה טענה כי בית משפט קמא הטיל על המערער עונש מופרז לקולא שאינו עולה בקנה אחד עם ההלכה שנקבעה בבית המשפט העליון, מבלי ליתן כל משקל לעברו של המערער שכלל עבירות מאותו סוג.

לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, עיינו היטב בכתב האישום, בפרוטוקול הדיון של בית משפט השלום, וכן בטיעוני הצדדים, הן בבית משפט קמא והן בפנינו, נחה דעתנו כי אכן בית משפט קמא התעלם בגזר דינו ממדיניות הענישה שנקבעה על ידי בית משפט העליון, מדיניות שאומצה על ידי בתי המשפט המחוזיים ובהתאם מחוייבים בה גם בתי משפט השלום. נראה לנו כי העונש שהוטל על המשיב בנסיבות העניין מקל מעבר למידה, דבר המצדיק התערבותנו.

ראוי להדגיש, המערער הורשע על פי הודאתו בשלוש עבירות על פי חוק הכניסה לישראל. אין המדובר במעידה חד פעמית, אלא בעבירות חוזרות ונשנות .

מעבר לכך, בתאריך 04/12/02 הורשע המערער בשתי עבירות דומות לעבירות בהן הורשע בתיק הנדון, ובית משפט השלום הלך לקראתו והטיל עליו, בין היתר, חודשיים מאסר בפועל שהומרו בעבודות שירות, אולם המערער לא נרתע ולא חדל ממעשיו, והנה בחלוף תקופה מסויימת חזר וביצע כאמור עבירות דומות.  (לענין זה יאמר, אין ממש בטענת הסניגור באשר למועדים וגם נוכח לשון כתב האישום ככזה). בנסיבות אלה, ראוי היה להטיל על המערער מאסר בפועל שלא יומר בעבודות שירות. המשיב לא הניח לפתחנו נסיבות יוצאות מגדר הרגיל, המצדיקות סטיה ממדיניות הענישה שנקבעה ע"י בימ"ש העליון.

במאזן האינטרס הציבורי, שלום הציבור והגורם ההרתעתי, יש להתערב בעונש.

לא למותר להוסיף ולציין כי למרבה הצער עבירות כעבירות המערער - משיב מסתיימות לא פעם בנחלי דם.

די אם נפנה דרך משל לרע"פ 1178/05 מיום 3/2/05 בו קובע ביהמ"ש העליון בנסיבות קלות הרבה יותר למערער ללא הרשעות קודמות ובעבירה אחת כי העונש הראוי הנו מאסר בפועל ממש (שם, 3 חודשי מאסר בפועל) וכי מדיניות הענישה הראויה:

"...מחייבת ככלל עונש של מאסר בפועל שירוצה מאחורי סורג ובריח".

אי לכך, ולאור האמור לעיל, אנו דוחים את ערעור המשיב ומקבלים את ערעור המדינה. במובן זה שחמשת חודשי המאסר שהוטלו בבית משפט קמא יהיו לריצוי במאסר בפועל ממש מאחורי סורג ובריח ולא לריצוי בדרך של עבודות שירות.

מותר מרכיבי גזר הדין בבית משפט קמא יוותרו בעינם.

ניתן היום י"ח באדר ב', תשס"ה (29 במרץ 2005) במעמד ב"כ המערערת, ב"כ המשיב והמשיב בעצמו.