פסק-דין בתיק עפ 071169/03

השופט ז' המר :

1.         ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (כב' השופט צ' הרטל, סג"נ), בת"פ 979/94. המערערים הורשעו בעבירה של קשירת קשר לביצוע עוון, לפי סעיף 499 (2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק), ובעבירה של קבלת דבר בתחבולה, עבירה על סעיפים 416   ו-26 לחוק.

2.         כתב האישום הוגש כנגד שלושה נאשמים: הנאשם 1 - שלום כהן; הנאשם 2 - שמואל כהן, המערער בע"פ 071169/03 (להלן: כהן  או נאשם 2); הנאשם 3 - צורי ססי, המערער בע"פ 071462/03 (להלן: ססי או נאשם 3).

הנאשמים 1 ו-2 הינם אחים.

הנאשם 1 כיהן בתקופה הרלוונטית כראש המועצה המקומית גדרה וכחבר הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "זמורה".

המערער כהן כיהן באותה תקופה כראש המועצה המקומית מצפה רמון.

3.         על-פי עובדות כתב האישום, סבו יצחק (להלן: סבו) ויוסף זלמנוביץ (להלן: זלמנוביץ) (להלן ביחד: המתלוננים) הציעו למכירה קרקע שבבעלותם, בשטח 23 דונם בגוש 2218 בגדרה. הקרקע היתה קרקע חקלאית ללא מים (אדמת טרשים). נאשם 1 ידע על כוונת המכירה. בתחילת שנות ה-90 נודע לנאשם 1 במסגרת תפקידו, על כוונת מינהל מקרקעי ישראל להקים בגוש הנ"ל את אזור התעשיה של גדרה ולשנות את יעוד הקרקע, מחקלאות לתעשיה. ערכה של קרקע לתעשיה גבוה פי 12 מערכה כקרקע חקלאית. בסמוך לאחר קבלת אותו מידע, קשרו הנאשמים קשר לקבלת הקרקע מהמתלוננים בתחבולה ובניצול מכוון של טעות המוכרים באשר לשוויה האמיתי של הקרקע. הנאשמים ידעו כי המתלוננים מבקשים למכור את הקרקע משום שנואשו מן האפשרות שייעודה ישונה. המשא ומתן עם המוכרים נוהל על-ידי ססי, תוך הצגת מצג שווא לפיו הוא רוכש את הקרקע ביחד עם משקיע אנגלי, במטרה להקים חוות סוסים. במסגרת הקשר הוחלט כי על החוזה עם המתלוננים יחתמו הנאשמים 2 ו-3. בפגישה בין הנאשם 1 לאחד המתלוננים, "עודד" הנאשם 1 את המתלונן למכור את הקרקע באומרו כי אין תכנית לשינוי הייעוד, וכי גם אם תהיה, מס ההשבחה שיוטל על המוכרים יהיה גבוה. נאשם 1 ידע כי אין אמת בדבריו וכי הקרקע מיועדת לשינוי ייעוד.

המתלוננים והנאשם 3 נפגשו ביום 10.6.90 לחתימת החוזה, כאשר במסגרת הקשר סיפר נאשם 3 למתלוננים כי המשקיע הנוסף, שותפו לעיסקה, אמור להגיע תוך כמה ימים מחו"ל. המקום המיועד לחתימתו של "השותף מחו"ל" נשאר ריק. במעמד זה נמסר סכום המכירה למתלוננים.

ביום 12.6.90 הגיעו הנאשמים 1 ו-2 למשרד עורכת הדין ונאשם 2 חתם אף הוא על החוזה.

בתאריך 5.7.90 הוציא נאשם מס' 1 שיק משוך על חשבונו על סך 37,238 ש"ח השווה לחלקו של נאשם 2 בעסקה. הנאשם 1 מסר את השיק לנאשם 2, אשר נתן אותו לנאשם 3 לכיסוי חלקו בעסקה.

בהמשך, נרשמה הקרקע בספרי האחוזה ברחובות לפי החלוקה הבאה: הנאשם 3 ואשתו כבעלים של חצי מהקרקע, והנאשם 2 כבעלים של חציה השני.

הנאשמים הואשמו בקשירת קשר לעוון, דהיינו לקבלת הקרקע מהמתלוננים בתחבולה, תוך ניצול מכוון של טעות המתלוננים, שאין בה מרמה, ובקבלת דבר בתחבולה. כתב האישום הכיל עובדות נוספות שהתייחסו לנאשם 1 בלבד, אשר אף הואשם בעבירות נוספות.

ההליכים והכרעת הדין בבית משפט קמא

4.         כתב האישום הוגש ביום 13.06.94, והכרעת הדין כנגד המערערים ניתנה כעבור 9 שנים (!), ביום 01.06.03. גזר הדין ניתן בו ביום.

5.         הנאשם 1 הודה במהלך הדיונים, במסגרת הסדר טיעון, ביום 24.04.02. הוא הודה בעובדות כתב אישום מתוקן והורשע בעבירות של קבלת דבר בתחבולה על דרך השותפות, והפרת אמונים. הוחלט " על פי המוסכם" על הפרדת משפטו, על מנת לאפשר שמיעת טיעונים לעונש ולהביאו כעד תביעה במשפטם של הנאשמים האחרים. דינו נגזר: 12 חודשי מאסר על תנאי, וקנס של 20,000 ש"ח (או 6 חודשי מאסר תמורתו).

6.         בית משפט קמא דן בהשלכותיה של הודית נאשם 1 על יתר הנאשמים: ביהמ"ש סקר את עיקרי הסעיפים והעובדות בהם הודה נאשם 1. להודיה זו " השלכות מובנות מאליהן .. על תאור חלקם של הנאשמים 2,3 בקשר.. וכן על מנת לסתור את גרסת הנאשמים 2,3 כפי שהושמעה בפני בכל האמור לקשר והתחבולה" (עמ' 120). הנאשם 1 התכחש בעדותו (כעד תביעה) להודיתו, " מנימוקים מגוחכים חסרי כל הגיון" (שם) והוכרז כעד עוין.

בית המשפט קמא קבע כי יש להעדיף את הודייתו והרשעתו של הנאשם 1, על פני עדותו  במשפטם של הנאשמים 2,3 מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: הפקודה). בין השאר, הסתמך על ע"פ 4541/90 סלע נ' מדינת ישראל, דינים עליון יט' 440; תק-על' 91(2) 2086 (להלן: פס"ד סלע), בו נקבע, כי הודית עד במשפטו הינה בגדר אימרה אשר הועלתה על הכתב על ידי השופט, בפרוטוקול הדיון במשפטו של העד, שעה שהודה בעובדות כתב האישום. בית משפט קמא הפנה גם למאמרה של השופטת ד' פלפל, " אמרה של עד מחוץ לכותלי בית המשפט ודבר לחיזוקה", הפרקליט לד (תשמ"א-מ"ב) 488, 489, שם נאמר כי המושג אמרה הינו רחב וחובק בזרועותיו כל אמירה שבאמצעותה מביע אדם את עצמו; וכן לת"פ (חיפה) 280/83 מדינת ישראל נ' אסמעיל, מפי כב' השופט ד' ביין, פסקים מחוזיים, תשמ"ה-1985, עמ' 298.

7.         בית משפט קמא ציין שהעקרון הכללי הוא שההודאה מחייבת רק את מי שפיו ענה בו ולא אדם אחר. אולם קבלת ההודאה לפי סעיף 10א לפקודה (להלן: סעיף 10א), היא סדר דין מיוחד, המאפשר, אם נתקיימו תנאים מסוימים, לעשות שימוש כנגד אדם אחר בדברים שאומר עד, שלא במסגרת אותו הליך ושהועלו על הכתב (או אמצעי דומה).

במקרה זה ניתנה לצדדים הזדמנות לחקור את מוסר האימרה (הוא הנאשם 1) בחקירה נגדית.