פסק-דין בתיק עעא 2362/07

1.         העותר מרצה עשר שנות מאסר בפועל בגין הרשעתו שבאה בעקבות הסדר טיעון שהתייחס גם לעניין העונש בעבירות של הריגה, שוד והתפרצות  שביצע עם אחרים, נשוא ת.פ. 1174/00 (ביהמ"ש המחוזי בת"א-יפו).

2.         העותר ביקש לשחררו על תנאי וביום 26/7/07 החליטה המשיבה 1 (להלן: "הוועדה") לדחות את בקשתו.

            בסעיפים 3-5 להחלטתה, כתבה הוועדה כדלקמן:

"3.       אנו סבורים כי המכתבים של קרובי הקורבן שנהרגה על ידי האסיר באורח חמור מאין כמוהו, ואיננו רוצים להוסיף על דברים אלה דבר, מוכיחים כשלעצמם, כי אין וועדת השחרורים יכולה להתעלם מהם אלא היפוכו של דבר.

4.         למרות שנתנו דעתנו על התנהגותו החיובית של האסיר בתחומי הכלא, אין בכך די כדי להוות סיבה לשחרורו המוקדם.

            לא רק קרובי הקורבן הם שעומדים לנגד עיננו כאשר אנו באים להחליט אם לשחררו שחרור מוקדם, או לא! גם המסר לאור חומרתם היתרה של מעשי העוולה בעקבותיהם נהרגה קורבן העבירה שבמקרה זה מועבר לאסירים האחרים גם הוא מהווה נימוק מהותי בהחלטתנו לדחות את בקשתו של האסיר לשחרור מוקדם.

5.         ... איננו בטוחים כי דברי החרטה של האסיר שהושמעו בפנינו, אומנם הושמעו מתוך שכנוע פנימי שמביא לידי מסקנה חד משמעית, כי האסיר התחרט על מעשהו החמור שהביא לידי הריגת קורבן העבירה.

            איננו יכולים, למרות שאין זה מתפקידנו, להתעלם מן הנסיבות החמורות ביותר שהביאו לידי מותה של קורבן העבירה...".

3.         הוועדה אבחנה לחומרה את עניינו של העותר שבפנינו מעניין שותפו לביצוע העבירות, אביב לוי (להלן: " לוי"), שבקשתו לשחרור על תנאי נדחתה אף היא ע"י הוועדה, בהרכב אחר, בכך שלעותר שבפנינו יש עבר פלילי לא קל, הכולל שלושה מאסרים קודמים, ואילו ללוי אין עבר פלילי. הוועדה אבחנה לקולא את עניינו של העותר מעניינו של לוי, בכך שהעותר שבפנינו פיצה את משפחת קורבן העבירה, כפי שנצטווה לעשות יחד עם לוי בגזר הדין שאימץ הסדר טיעון גם בעניין זה, בעוד שלוי לא עשה כן.

4.         ב"כ העותר טוענת שהוועדה שגתה בכך שסברה כי העותר ריצה שלושה מאסרים קודמים למאסרו הנוכחי, בעוד שהוא ריצה מאסר אחד למשך 6 חודשים, ממנו שוחרר על תנאי.

            כמו כן, לטענת ב"כ העותר, שגתה הוועדה בכך שלא התחשבה בשהותו של העותר במשך שלוש שנים באגפי שיקום, מהם שנה וחצי בשיקום פרטני ושנה וחצי בהוסטל, שם הוא נמצא היום. מצב זה של העותר מלמד על כך שהפנים את חומרת מעשיו, שחרטתו כנה ושרצונו לחזור לחיים נורמטיביים.

5.         ב"כ העותר טוענת, כי הוועדה התעלמה משלושה הבדלים בין העותר ללוי: שהעותר שילם את הפיצוי בעוד שלוי לא שילם אותו; שהעותר הגיע להוסטל בעוד שלוי נמצא בשיקום פרטני, ושהעותר התחייב לעמוד בתנאי תוכנית רש"א במשך שנתיים משחרורו, בעוד שלוי התחייב לעשות כן במשך שנה בלבד. הבדלים אלה, לטענת ב"כ העותר, מצדיקים את שחרורו של העותר על תנאי, גם אם לוי לא שוחרר כאמור.

6.         ב"כ העותר מלינה על כך שהוועדה התייחסה לשיקולי הענישה של ביהמ"ש שגזר את דינו של העותר ולהסדר הטיעון שאומץ ע"י ביהמ"ש, מה גם שהעותר נענש ברף הגבוה של הסדר הטיעון.

7.         ב"כ המשיבה 2 (להלן: "המשיבה") מתנגד לשחרורו של העותר על תנאי, שכן זה מאסרו השני ויש לו עבר פלילי בעבירות רכוש וסמים; נסיבות ביצוע העבירות בגינן הוא מרצה את עונש המאסר, מלמדות על מסוכנותו החד משמעית ושהייתו בהוסטל לא מאיינת את מסוכנותו, שכן לפי דו"ח גורמי הטיפול הוא עדיין זקוק למסגרת מפקחת בקהילה.

            ב"כ המשיבה טוען שהוועדה צדקה בקביעתה שהעותר לא הוכיח את חרטתו הכנה על מעשיו, שכן הוא שילם את הפיצוי למשפחת הקורבן רק כשהגיע מועד תום שני שליש ממאסרו, וכשנוכח לדעת שאביב לוי לא שוחרר על תנאי, בין השאר מאחר ולא שילם את הפיצוי.

            באשר להתחשבות הוועדה בעמדת משפחת הקורבן, טוען ב"כ המשיבה שיש לתת לעמדתה את מלוא המשמעות, שכן לא מדובר רק בקורבנות ששכלו הורה, אלא גם בבתה של המנוחה שהיתה עדת ראיה להריגתה ונפצעה בעצמה.

            בסיפא תגובתו טוען ב"כ המשיב 2, שתוכנית השיקום של רש"א לא תאיין את מסוכנותו של העותר, שכן מדובר בשיחה שבועית אחת במשך שנתיים, בעוד שתקופת הרישיון היא שלוש וחצי שנים משחרורו.

8.         עיון בכתב האישום המתוקן, בגזר הדין של ביהמ"ש המחוזי ובפסה"ד של בית המשפט העליון בע"פ 3157/02 ואח', שדחה את הערעור שהגישו העותר ולוי, מלמד על מסוכנותו של העותר, ולא בכדי אמר ביהמ"ש העליון (מפי כב' השופטת שטרסברג-כהן) על התנהגות העותר ואביב לוי, את הדברים הבאים:

"אין להכביר מילים על הזוועה והאכזריות שבשוד ובמעשים האכזריים שנעשו ע"י השניים, שפרצו לדירה (העותר ואביב לוי) באם ובבתה. גרימת מותה של האם בנסיבות בהן נגרם המוות, אכן מהווה עבירה במדרג הגבוה ביותר של הריגה ולא מן הנמנע כי אלמלא עסקת הטיעון, ניתן היה להרשיעם בעבירה חמורה יותר ולהשית עליהם עונש חמור יותר".