פסק-דין בתיק עעא 2118/07

1.         העותר ריצה 11 שנות מאסר החל מיום 28.11.93 בגין הרשעתו בעבירות של אונס, שוד מזוין, מעשים מגונים, תקיפה הגורמת חבלה של ממש ועבירות אחרות נשוא ת.פ. 245/93 (ביהמ"ש המחוזי בחיפה). ביום 11.2.98 נידון העותר לעונש של מאסר עולם במצטבר לעונש הנ"ל, אותו ריצה באותו מועד, לאחר שהורשע בעבירה של רצח בכוונה תחילה ובעבירות אחרות נשוא ת.פ. 88/97 (ביהמ"ש המחוזי בחיפה)  (ראה נספחים ב' עד ד' לתגובת המשיב 2).

2.         העותר ביקש מהמשיבה 1 (להלן: " הוועדה") לקצוב את עונש מאסר העולם שנגזר עליו. ב"כ המשיב 2 השיבה לב"כ העותר כי העותר אינו זכאי להתייצב בפני הועדה מפני שטרם חלפו 7 שנים מאז החל לרצות את עונש מאסר העולם שנגזר עליו כאמור.

3.         ב"כ העותר לא השלים עם תשובת המשיב 2 ועתר לבית המשפט העליון בבג"צ 640/06.

ביום 14.12.06 החליט בית המשפט העליון כי מאחר וקיימת בין הצדדים מחלוקת משפטית בשאלת המועד שבו ניתן להביא את עניינו של העותר בפני הועדה, יובא עניינו של העותר בפני הועדה על מנת שתכריע בבקשת העותר לקצוב את עונש מאסר העולם שלו (ראה נספח א' לעתירה).

4.         ביום 29.3.07 החליטה הועדה כי העותר החל לרצות את העונש של מאסר העולם החל משנת 2004, כאשר סיים לרצות את 11 שנות המאסר הקודמות, ולכן 7 שנות מאסר העולם הקבועות בחוק שחרור על תנאי ממאסר תשס"א-2001 (להלן: " החוק") לצורך קציבת העונש תסתיימנה בשנת 2011 ורק אז יוכל עניינו של העותר להיות נידון בפני הועדה (ראה נספח ב' לעתירה).

החלטה זו היא נשוא העתירה שבפנינו.

5.         הועדה קבעה כי סעיף 29 לחוק מתייחס למצב שבו הוטל על אסיר עונש מאסר עולם בלבד (סעיף 29 א' לחוק), או למצב שבו הוטלו על אסיר מספר מאסרי עולם מצטברים (סעיף 29 ב' לחוק). הסעיף אינו מתייחס למצב שלישי, הוא מצבו של העותר, שבו הוטל מאסר עולם במצטבר לעונש אחר וקודם, שאיננו מאסר עולם.

הועדה קיבלה את עמדתו של המשיב 2 בעניין הדרך הפרשנית שבה יש ללכת למילוי החלל וקבעה כאמור.

הועדה ביססה החלטתה על קביעת בית המשפט המחוזי בחיפה בגזר הדין בת.פ. 88/97 הנ"ל לפיה " בעת ביצוע העבירות ריצה הנאשם (העותר) עונש של 11 שנה, כאשר טרם סיים את ריצוי עונשו זה. עונש מאסר העולם שקבענו לעיל, יצטבר, לכן, לעונש המאסר שהוא מרצה כיום".

6.         ב"כ העותר טוען כי אכן סעיף 29 לחוק לא נותן מענה מפורש לעניינו של העותר, ולכן יש לפרש אותו ולהקיש מהאמור בו ככל שהדבר נוגע לענייננו.

לטענת ב"כ העותר, תכליות סעיף 29 לחוק הן ליצור רף מינימום של 30 שנה מחד, ולשמור את האיזון באפשרות הניתנת לאסיר לצאת לחופשה מאידך, ומכיוון שאסיר זכאי לחופשה לאחר ריצוי רבע מתקופת מאסרו נקבע שקציבת עונש מאסר העולם תעשה לאחר 7 שנים מיום תחילת ריצויו.

לאור האמור לעיל, טוען ב"כ העותר, כי הרציונל שעומד בבסיס החוק הוא שאסיר זכאי לדעת מה עונשו, מה המועד שבו אם יימצא ראוי לכך יוכל לצאת לחופשה, ומה המועד שבו יוכל להשתחרר ברישיון.

7.         ב"כ העותר טוען כי עמדתו לפיה מניין שבע השנים חל לגבי העותר מתחיל ביום שבו נגזר עליו עונש מאסר העולם מבוססת על הפרשנות המילולית של לשון החוק לגבי מועדו של "היום הקובע" הנזכר בסיפא סעיף 29 ב' לחוק ועל הפרשנות התכליתית והתוצאות האבסורדיות העולות מאימוץ הפרשנות שנתנה הועדה, ואשר בה תומך המשיב 2.

לטענת ב"כ העותר, יש להשליך מהגדרת "היום הקובע" בסיפא של סעיף 29(ב) לחוק למקרה שבפנינו, ולקבוע כי התקופה תימנה מהיום שבו נגזר על העותר בערכאה ראשונה, דהיינו, בבית המשפט המחוזי בחיפה, עונש מאסר העולם ביום 11.2.98, שהוא התאריך המוקדם מבין שני התאריכים, דהיינו, בין התאריך הנ"ל לבין מועד סיום ריצוי עונש המאסר של 11 שנה, ביום 28.11.04.

ב"כ המערער טוען כי מתן פרשנות אחרת תגרום לתוצאה אבסורדית שכן מקום בו אסיר נידון לעשרה מאסרי עולם הוא יובא בפני הועדה לצורך קציבת עונש מאסר העולם לאחר 15 שנים בלבד, וזאת מכוח הסיפא של סעיף 29(ב), בעוד שהעותר יובא בפני הועדה 18 שנה לאחר תחילת ריצוי מאסרו, ו- 13.5 שנה מיום שנגזר עליו מאסר עולם.

עוד הוא טוען, כי החלטת הועדה יוצרת מצב אבסורדי נוסף שבו אין הבדל אם הרצח נשוא מאסר העולם ארע זמן קצר לאחר שדינו של האסיר נגזר למאסר בגין עבירה שאיננה עבירת רצח, או יום לפני תום ריצוי המאסר.

8.         ב"כ המשיב 2 תומכת בעמדת הועדה, וטוענת כי מאחר ובית המשפט המחוזי בחיפה, שדן את העותר לעונש מאסר העולם, קבע במפורש שהוא מצטבר לעונש של 11 שנות מאסר שריצה העותר באותו זמן, ולא קבע שהוא ירוצה החל מיום מתן גזר הדין, ברור שהעותר החל לרצות את עונש מאסר העולם בתום ריצוי עונש המאסר של 11 שנה שהוטל עליו בגין עבירות האונס והעבירות האחרות.

לטענתה, פרשנות ב"כ העותר לפיה יש למנות את 7 השנים ממועד גזר הדין שבו נידון העותר למאסר עולם נוגדת את האמור בגזר הדין, וכן את לשונו של סעיף

29(א) לחוק שדן בקציבת עונש מאסר עולם ומתייחס ליום שבו החל האסיר לרצות את עונש מאסר העולם.