פסק-דין בתיק עעא 2045/07

1. עתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים שליד בית סוהר איילון מיום 19.6.2007 שדחתה את בקשת העותר לשחרור מוקדם ממאסרו.
2. העותר מרצה עונש מאסר של שנה אחת שהוטל עליו במסגרת עסקת טיעון בגין עבירות מס שנעברו בשנים 1999-2000. כתב האישום בגין עבירות אלו הוגש בשנת 2003 וגזר הדין ניתן ביום 13.11.2006. בנוסף לתקופת המאסר שהוטלה על העותר הוא גם חויב בקנס של 25,000 ש"ח.
3. היועץ המשפטי לממשלה התנגד לשחרורו של העותר בטענה כי נשקפת ממנו מסוכנות רבה. את הטענה ביסס המשיב על כתב אישום חמור שהוגש נגד העותר ונגד ארבעה נאשמים נוספים אשר מכיל אישומים קשים, בהם ביצוע שני מעשי רצח, וכן על מידע מודיעיני לגבי התנהגותו של העותר בבית הסוהר.
4. בא כוחו של העותר התנגד להצגת המידע המודיעיני מאחר שלטענתו הוא אינו מתייחס לתקופה הרלוונטית של מאסרו של העותר.

החלטת ועדת השחרורים

5. ועדת השחרורים דחתה את בקשתו של העותר לשחרור מוקדם. בהחלטתה קבעה כי היא מקבלת את המידע המודיעיני שהוגש לה אולם מאחר שמרביתו נוגע לשנת 2005 היא לא תתייחס אליו כלל. כמו כן ציינה הוועדה כי הגורמים הסוציאלים של בית הכלא התרשמו מהעותר כי הינו בחור שקט, מאורגן אינטלגנטי ובעל כוחות וכי קיימות רק מספר עבירות משמעת לא חמורות שניתן לייחס לו בתקופת מאסרו.
6. על אף זאת קבעה הוועדה כי אין לשחרר את העותר שחרור מוקדם. בראש ובראשונה קבעה כי העבירות הפיסקאליות שבגינן נכלא העותר הן עבירות חמורות. בנוסף לכך ציינה כי אין זה מאסרו הראשון של העותר, וכי בשנת 1995 זכה לשחרור מוקדם. על פי החלטת הוועדה,  הדבר מעיד על כי העותר אינו משכיל להפנים את משמעות שחרורו על תנאי ועתה הוא מוצא עצמו במאסר רביעי.
7. נימוק מרכזי נוסף שהעלתה הוועדה הינה מסוכנותו של העותר. על פי ההחלטה, מסוכנותו עולה מעצם הגשת כתב האישום החמור נגדו. העובדה כי העותר שוחרר בערובה אינה מעידה על כי אין הוא מסוכן והדבר עולה גם מלשון ההחלטה לשחררו בערבות. הוועדה קבעה כי מדובר באסיר שדרך הפשע היא אורח חיים לו וכי לא שוכנעו שתכנית השיקום שהוכנה לו תהפוך אותו לאדם נורמטיבי.
8. עוד קבעה הוועדה כי מן הבחינה הציבורית ראוי להעביר מסר שאסירים מסוגו של העותר ירצו את מלוא המאסר שנגזר עליהם, מה עוד שבמקרה הזה נגזר העונש לאחר הסדר טיעון.

טענות העותר

9. באי כוחו של העותר טוענים, כי נימוקיה של הוועדה שגויים. אשר לנימוק על אודות מסוכנותו של העותר לאור כתב האישום שהוגש נגדו בגין רצח, הם טוענים כי החלטת בית המשפט העליון לשחרר את העותר ממעצר בתנאים מגבילים נותנת מענה לחשש ממסוכנותו. אם בית המשפט העליון יצא מתוך נקודת הנחה כי מסוכנותו של העותר נפתרת באמצעים הננקטים בזמן שחרורו, אין כל סיבה שוועדת השחרורים לא תגיע למסקנה דומה.
10. עוד נטען, כי העבירה שבגינה מרצה העותר עונש מאסר אינה עבירה חמורה המצדיקה את דחיית הבקשה, וכי רוב האסירים המרצים עונשי מאסר בגין עבירות פיסקאליות זוכים לשחרור מוקדם.
11. באי הכוח ממשיכים וטוענים כי הוועדה טעתה כשקבעה כי זהו מאסרו הרביעי של העותר. הלכה למעשה מדובר במאסר שלישי. מהמאסר הראשון מ- 1993 אמנם שוחרר על תנאי, אולם  במאסר השני משנת 2001 לא זכה לשחרור מוקדם. יתר על כן, העבירות הפיסקאליות שבהן הואשם, בוצעו לאחר סיום המאסר הראשון ולפני ביצוע העבירות שהובילו למאסר השני, ולפיכך אין לקשר ביניהן לבין תקופות המאסר האחרות שבהן נשא. בהקשר זה נטען כי תקופות הזמן שבין המאסר הראשון, השני והנוכחי מצביעים על מי שאינו עבריין סדרתי ואין בעברו משום אינדיקציה לחזרה על דפוסים מה עוד שהמאסר הנוכחי הינו בגין עבירות מס והאסיר נעדר עבר מסוג זה.
12. לבסוף מבקשים באי הכוח לדחות את הנימוק המסתמך על כך שהעותר הסכים לעסקת הטיעון שלו ומוסיפים כי תכנית השיקום שהוכנה לו הינה תכנית ראויה שבונה אצל העותר תהליך חיובי.

דיון

13. לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים וקראנו את כתבי טענותיהם בעיון הגענו למסקנה כי דינה של העתירה להידחות.
14. סמכותה של ועדת השחרורים והעקרונות שעל פיהם עליה לקבל את החלטותיה לעניין שחרור מוקדם ממאסר מבוססים על חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א- 2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי), וביתר דיוק על סעיף 3 לחוק, המתווה את העקרון הכללי, ועל סעיף 9 המונה את השיקולים שעל הוועדה לשקול. לצרוך הדיון נביא את סעיפי החוק כלשונם:

3 . שחרור על-תנאי - תקופת מאסר מעל שישה חודשים

אסיר, למעט אסיר עולם, הנושא עונש מאסר לתקופה העולה על שישה חודשים, שנשא לפחות שני שלישים מתקופת המאסר שעליו לשאת, רשאית ועדת שחרורים, לבקשתו, לשחררו על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר; ואולם לא תשחרר ועדת השחרורים אסיר כאמור, אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור.

9 . שיקולי הועדה [תיקון: תשס"ד, תשס"ז]

בבואה להחליט אם ראוי אסיר לשחרור על-תנאי, תשקול הועדה את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה, את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא; לשם כך תביא הועדה בחשבון, בין השאר, נתונים אלה: