פסק-דין בתיק עעא 1845/06

1.      עתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים המיוחדת לפיה נדחתה עתירתו של האסיר לשחרור מוקדם ממאסרו מטעמים רפואיים.

2.      האסיר, דוד בלגור, בן 80 שנה, נידון למאסר עולם בשל רצח אשתו ועד כה הוא מרצה 14 שנות מאסר. עונשו נקצב לשלושים שנות מאסר, כאשר מועד התייצבותו בפני ועדת השחרורים המיוחדת, לאחר ניכוי מינהלי של ימי המאסר, הינו 31.3.2012 ואילו מועד שחרורו המלא הוא 31.3.2022. הוא אב לשתי בנות בגירות שניתקו איתו כל קשר לאחר הרצח.

האסיר סובל מירידה ניכרת בראיה ובשמיעה וקשה ליצור עימו קשר בסיסי. הוא שוהה דרך קבע בבית-החולים שבכלא איילון וזקוק לטיפול סיעודי קבוע. כמו כן הוא סובל ממחלת לב כרונית, מגידול סרטני בבלוטת הערמונית עם גרורות לעצמות, מסוכרת ומאנמיה.

בפני הועדה הוצגו שתי חוות-דעת רפואיות של ד"ר אלכס אדלר, קצין הרפואה הראשי של שב"ס, אשר מסכם את חוות-דעתו הראשונה (מיום 22.1.06), בהאי לישנא:

" מדובר בחולה סיעודי בן 79 הסובל ממספר מחלות כרוניות קשות, עיוור וחירש, תוחלת חייו קצרה ולכן ממליצים לשחררו, ובתנאי שימצא מוסד מתאים למצבו".

בחוות-דעת נוספת (מיום 28.2.06) קובע ד"ר אדלר בסיפא של חוות-הדעת:

" אין שינוי במצבו הרפואי של האסיר מאז חוות דעתי בחודש ינואר. המשך שהותו במאסר איננה מסכנת את חייו".

3.       הועדה הנכבדה בחנה את העתירה שהובאה בפניה לאור אמות המידה שנקבעו בסעיף 7 לחוק שחרור על תנאי ממאסר התשס"א- 2001 (להלן: "החוק") הדן ב"שחרור על תנאי מטעמים רפואיים". מסקנתה לגבי דחיית העתירה התבססה על האדנים הבאים:

ראשית - בהתאם לחוות-הדעת של ד"ר אדלר אין לומר כי מדובר במקרה זה ב"ימים ספורים" כאמור בסעיף 7(א) לחוק. סוגיה זו נבחנה לאור פסק-דינו של בית-המשפט העליון ברע"פ 11860/05 פלוני נ' בית-המשפט המחוזי בתל-אביב.

שנית - לא התמלא גם התנאי המצוי בסעיף 7(א) לחוק לפיו מדובר באסיר שהמשך שהותו במאסר יסכן את חייו, שכן לפי מסקנתו האמורה של ד"ר אדלר, לא קיים סיכון שכזה.

שלישית - בחינת הסוגיה לאור אמות המידה שנקבעו בסעיף 7(ג) לחוק, קרי שקילת "טובת הציבור, לרבות שלום משפחתו של האסיר ושלום נפגע העבירה ומשפחתו" מוליכה אף היא למסקנה כי דין העתירה להידחות. זאת על שום הפגיעה הנפשית הקשה אשר שחרורו המוקדם של האסיר עשוי לגרום לבנותיו בהתאם לחוות-הדעת של ועדת האלימות במחוז ירושלים שליד משרד הרווחה.

רביעית - האסיר מקבל טיפול מסור כאסיר סיעודי בבית-החולים של שב"ס וכל מחסורו ניתן לו. בנסיבות מיוחדות אלה הרי שיש בהחזקתו "בטוי בסיסי של עזרה וחמלה" ודווקא שחרורו עתה "יהווה בטוי של התעמרות בו וניתוק ממסגרת סיעודית סטטוטורית שאנשיה מיטיבים להכיר אותו, את מחלותיו ואת צרכיו המיוחדים". מסקנת הועדה הינה כי ייטב לאסיר עד אחרית ימיו אם ימשיך ברצוי עונשו בתנאי הסיעוד בהם הוא מצוי.

4.      באות כח האסיר מזה והיועץ המשפטי לממשלה מזה, עורכות הדין הר שפי וגדות-כרמי,  המציאו לנו טיעונים כתובים שנערכו בטוב טעם ובעמקות רבה וסקרו בהם את כל השאלות הנכבדות הניצבות בפיתחה של הסוגיה שהובאה בפנינו. כך גם ההשלמות בעל פה שהעלו ביום הדיון.

עו"ד הר שפי ציינה כי התנאי של "ימים ספורים" אין משמעו חישוב אריתמטי של מספר ימים, אלא הכוונה הינה להיותו של האסיר נתון למחלה סופנית העלולה להביא לקיצו תוך זמן לא רב. כמו כן די בכך שמדובר במי שימיו ספורים כדי שתיעתר בקשתו ואין צורך בנסיבות אלה להוכיח כי יש בהמשך מאסרו משום סיכון ממשי לחייו. כן תקפה ב"כ האסיר את דברי הועדה לגבי החמלה לאסיר באי שחרור לנוכח התנאים הסיעודיים בהם הוא נתון וציינה כי כל המטרה הינה לאפשר למי שקיצו קרב לסיים את חייו מחוץ לכותלי הכלא. אשר לפגיעה בבנותיו- מדובר באדם שהינו שבר כלי ואשר אינו מסוגל לגרום נזק כלשהו לאותן בנות.

כנגדה הדגישה עו"ד כרמי-גדות את הנסיבות המזעזעות בהן בוצע מעשה הרצח. כן טענה כי תוחלת חייו של האסיר אינה עומדת על ימים ספורים, ובנסיבות המקרה, שעה שהדברים אמורים באסיר עולם שביצע עבירת רצח אשר עונשו נקצב בשנת 2003 ל-30 שנות מאסר, הרי שיש לפרש את המונח "ימיו ספורים" באופן מצומצם במיוחד.  נוסף על כל אלה יש לערוך איזון בין זכויות האסיר לבין זכויות הציבור ומצבן הנפשי הקשה של בנותיו של האסיר, שהן נפגעות העבירה.

5.      השאלות המתעוררות בסוגיה זו של שחרורו המוקדם של אסיר אשר נדון למאסר עולם ועותר לשחררו מטעמים רפואיים, נבחנו על ידינו בפסק-הדין בעע"א 2938/05 ואשר הערעור עליו נדחה ע"י בית-המשפט העליון ברע"ב 11860/05.

השאלה הראשונה הינה האם עלה בידי העותר לעבור את המחסום הראשון הקבוע בסעיף 7(א) לחוק, קרי להוכיח כי אכן "ימיו ספורים". השאלה היא האם אכן הדרישה של "ימים ספורים" טעונה פרוש דווקני של "ימים אחדים" או שמא ניתן ליתן לה פרוש נרחב יותר ובלבד שמדובר בחולה סופני שמצבו מתדרדר.

עובר לחוק ההוראה לפיה דנה ועדת השחרורים בשחרור מוקדם של אסיר בשל חולניותו, נכללה בסעיף 49(ד) לחוק העונשין, ולפיה "שר המשטרה רשאי, על פי המלצת ועדת השחרורים, לצוות על שחרור אסיר בכל עת בשל טעמים מיוחדים, כגון חולניותו המתמדת". עינינו הרואות כי בהוראה זו לא היתה מגבלה לגבי מועד תוחלת החיים והיא היתה גמישה הרבה יותר מההוראה שבאה תחתיה בסעיף 7(א) לחוק המדברת באסיר אשר בשל חולניותו " ימיו ספורים או אם בשל חולניותו המשך שהותו במאסר יסכן את חייו באופן ממשי".

הסיפא של הסעיף המדברת בסיכון חיי האסיר בשל המשך שהותו במאסר נשללה לנוכח חוות-הדעת הרפואיות אשר לפיהן זוכה העותר לטיפול ראוי במסגרת מאסרו.