פסק-דין בתיק עעא 1141/06

העותר נושא עונש מאסר של 37 חודשים, אשר נגזרו עליו ע"י ביהמ"ש המחוזי בחיפה, ת.פ. 288/00, לאחר שבמסגרת הסדר טיעון הורשע העותר ע"פ הודאתו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעף 329 (2) + (3) לחוק העונשין התשל"ז-1977.

משריצה העותר כשני שליש מתקופת מאסרו, הגיש לועדת השחרורים בקשה לשחררו מנשיאת יתרת תקופת המאסר שמעבר לשני שליש מתקופת המאסר  שהושתה עליו.

ועדת השחרורים, בפניה הופיע העותר ביום 20/2/06, החליטה, לאחר ששמעה את טיעונים של שני הצדדים ועיינה בתיקו של העותר, ובתוכנית השיקום שהוגשה ע"י, לדחות את בקשתו של העותר. כנגד החלטה זו מופנית העתירה המונחת בפנינו.

בעתירה מציין העותר כי האירוע בגינו הורשע ונידון לעונש האמור, התרחש בחודש יוני 1999, וכי הוא נעצר סמוך לאחר האירוע, אולם, משלא הסתיים משפטו בתום שנה, שוחרר ע"פ החלטת ביהמ"ש העליון בערובה. לאחר מכן ובשל אי איתורו של עד תביעה אשר נסע לחו"ל, עוכבו ההליכים נגד העותר, והם חודשו בחלוף כשלוש שנים, כאשר אותו עד תביעה חזר ארצה.

עוד מציין העותר כי הוא הגיע עם התביעה להסדר טיעון וכי עונש המאסר שהוטל עליו היה ע"פ אותו הסדר טיעון.

העותר מציין בעתירתו כי גם לאחר שנגזרו עליו 37 חודשי מאסר לריצוי בפועל, ביהמ"ש המחוזי בחיפה, עיכב את ריצוי עונש המאסר למשך תקופה של 45 ימים, בהם המשיך העותר להסתובב חופשי וכי מאז ביצוע העבירה עברו להם כשש שנים, מבלי שהעותר יורשע בעבירה נוספת כלשהי.

עוד נטען בעתירה כי התנהגותו בכלא הינה למופת, הוא עובד ואין נגדו אפילו דו"ח משמעת אחד, לומד במדרשה והשתתף בסדנה של התמודדות במאסר ראשון שהתקיימה בין התאריכים 5/05 ל- 1/06 (הוצגו תעודות בעניין זה) כך שהתנהגותו מאפשרת שחרור ברישיון. מה עוד וזהו מאסרו הראשון של העותר, ובעברו שתי הרשעות קלות שבגינן נידון לעונשי מאסר על תנאי, בסוף שנות התשעים.

עוד נטען בעתירה, כי העותר שירת בצה"ל ביחידה קרבית, וכל הנתונים מצביעים על כך שהוא אדם חיובי למעט העבירה בגינה מרצה עונש המאסר.

בנסיבות האלה, טוען ב"כ העותר, כי ועדת השחרורים צריכה לקבל לידיה חומר מוצק ביותר על מנת להחליט שלא לשחרר את העותר עם סיום ריצוי שני שליש ממאסרו, בעוד שהלכה למעשה הסתמכה ועדת השחרורים אך ורק על מידעים מודיעיניים, לפיהם ממשיך העותר לעסוק בעבריינות, גם בהיותו בין כותלי בית הכלא.

עוד טוען ב"כ העותר, כי בשים לב לכך שהנפגע מהעבירה הינה המשטרה, יש להתייחס למידעים המוגשים על ידה במשנה זהירות.

באשר למידע של שירות בתי הסוהר, ממנו עולה כי העותר עוסק בסחר בסמים בתוך הכלא, טוען המערער כי הוא שוהה באגף נקי מסמים, ואם היה מדובר במידע רציני של עיסוק בסמים, לא היה העותר מוחזק יותר באגף זה.

עוד טוען העותר כי משטרת ישראל עושה הכל על מנת להכשילו, לנקום בו ולמנוע את שחרורו המוקדם.

לטענת ב"כ העותר, תוכנית השיקום שהוגשה לועדה ע"י העותר, והכוללת מעבר של העותר עם משפחתו מנהריה למרכז הארץ, עבודה במקום עבודה מסודר, ופיקוח של עובד סוציאלי אשר ידווח לועדה מעת לעת על התנהגותו, יש בה כדי להבטיח כי מלאכת שיקומו של העותר תעלה יפה וכי העותר לא יהווה סכנה לבטחון הציבור בהיותו משוחרר.

לטענת העותר, ועדת השחרורים לא נתנה משקל ראוי לנקודות החיוביות הרבות הפועלות לזכות שחרורו המוקדם, ולעומת זאת, הסתמכה באופן מלא על המידעים המודיעניים שהוצגו לה, מבלי שהעותר יוכל להתגונן בפני מידעים אלה.

לסיכום, טוען העותר, כי החלטת ועדת השחרורים הינה בלתי סבירה, מבוססת על מידעים בלתי מבוססים שנמסרו ע"י יחידת המשטרה שהיא המתלונן והנפגע ממעשיו של העותר שבגינם הוא מרצה את עונש המאסר בו עסקינן.

מנגד, טענה המשיבה כי דינה של העתירה להידחות, זאת בשים לב לחומר שעמד בפני הועדה ולמידעים המודיעניים הרבים  והמשמעותיים מטעם משטרת ישראל, המצביעים על כך כי נשקפת מהעותר מסוכנות לציבור, דבר המצדיק אי שחרורו.

בנוסף, המידע מטעם שב"ס המצביע על מעורבותו של העותר בסמים, בין כתלי הכלא, אף הוא מצדיק את אי שחרורו המוקדם של העותר.

לטענת ב"כ המשיבה, ההחלטה המינהלית של ועדת השחרורים סבירה לחלוטין, מבוססת על נימוקים ענייניים, בין השאר, על חומרת העבירה ועל מסוכנות העותר לבטחון הציבור, על כן אין מקום להתערב בה. 

כבית משפט לעניינים מינהליים, תפקידנו לבחון את סבירותה של החלטת ועדת השחרורים, ובאם היא מבוססת על נימוקים ענייניים, ובאם לא הושפעה מנימוקים זרים.