פסק-דין בתיק עע 85/07

1.      לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת יפה שטיין כדן יחיד; עב 2016), בו נקבע כי המערער ביצע עבירת משמעת חמורה, ופיטוריו היו בנסיבות המצדיקות שלילה מלאה של הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים. משכך, דחה בית הדין את תביעתו של המערער לתמורת הודעה מוקדמת ולפיצויי פיטורים. תביעתו של המערער לדמי הבראה ופדיון חופשה התקבלה בחלקה.

2.      המשיבה לא הגישה תשובתה לערעור, ולא התייצבה לדיון. משהומצאו אליה כתב הערעור וההזמנה לדיון כדין, ניתנה החלטתנו בדבר קיומו של הדיון בהעדרה.

רקע עובדתי

3.      המערער עבד אצל הנתבעת, מסעדה בקניון מלחה בירושלים, כמלצר וכברמן מחודש ספטמבר 1996 ועד ליום 13.12.03.

4.      המערער פוטר בעקבות אירוע שארע ביום 13.12.03, במהלכו נפצע מנהלו של המערער, אבישי בן שלמה (להלן-אבישי), ממגש כוסות שנשא המערער, ונזקק לטיפול רפואי בפניו.

5.      כנגד המערער הוגשה תלונה במשטרה בגין תקיפה. כתב האישום שהוגש כנגד המערער בוטל.

6.      המערער פוטר ללא הודעה מוקדמת ומבלי ששולמו לו פיצויי פיטורים.

פסק דינו של בית הדין האזורי

7.      בית הדין האזורי קבע, כי ביום 13.12.03, במהלך ויכוח שהתנהל בין המערער לבין אבישי, הטיח המערער בפניו של אבישי מגש עם כוסות זכוכית אותו נשא המערער בידיו (להלן - האירוע). בית הדין הסתמך בקביעתו זו על עדותו של מנהל הנתבעת, מר חיים ראב"ד (להלן מר ראב"ד), אותה מצא כמהימנה, ולפיה הטיח המערער את מגש הכוסות בפניו של אבישי, והודה בפניו על כך מספר ימים לאחר האירוע. בית הדין קיבל את עדותו של מר ראב"ד באשר לאירוע, על אף שהוא לא היה עד לאירוע עצמו, וזאת משום שהוא היה עד לאשר אירע בסמוך מאוד לאחר האירוע, ובציינו כי בית הדין אינו כבול לדיני הראיות. בית הדין דחה את גרסתו של המערער לפיה מעד עם מגש הכוסות על אבישי, וקבע כי עדותו של המערער מלאת סתירות, בלתי סבירה, ובלתי מהימנה. עוד ציין בית הדין, כי לא נסתרה גרסת המשיבה לפיה אבישי עזב בינתיים את הארץ, והקשר עימו נותק, כך שלא ניתן היה לזמנו למתן עדות. בסיכומו של דבר קבע בית הדין האזורי כדלקמן:

"...משהקשר עם אבישי נותק והוא מתגורר בחו"ל (טענה שלא נסתרה), הרי שעדותו של חיים היא קרובה ביותר לאירוע. בנוסף, לעומת גרסתו הלא משכנעת ומלאת הסתירות של התובע, הרי שעדותו של חיים משכנעת יותר ומתאימה יותר לתוצאות האירוע, דהיינו שאבישי נפצע ונחתך בפניו מזכוכיות, כיוון שאלה הוטחו בפניו, ולא כתוצאה - בלתי סבירה - של נפילת הכוסות על הרצפה.

מכל האמור לעיל עולה כי פציעתו של אבישי מכוסות הזכוכית שהיו על מגשו של התובע, לא היתה כתוצאה של מעידה או חוסר תשומת לב, אלא של ניסיון לפגוע, גם אם היה זה כתוצאה של כעס רגעי או של התלהטות הרוחות ביניהם"

8.            בית הדין ציין עוד, כי בנסיבות העניין בכך שבוטל ההליך הפלילי כנגד המערער ללא זיכוי, אין כדי לאיין את ההליך האזרחי. לבחינת השאלה בדבר שלילת פיצויי פיטורים, די בכך שבוצעה עבירת משמעת חמורה, ואין חובת הרשעה במשפט הפלילי. בית הדין האזורי הדגיש כי בנסיבות כפי שתוארו, ובפרט נוכח חוסר המהימנות של המערער, הרימה המשיבה את הנטל להוכיח כי המערער פצע את אבישי. בית הדין קבע, כי באירוע נשוא הדיון חצה המערער קוים אדומים וביצע עבירת משמעת חמורה, המצדיקה שלילה מלאה של פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת על פי סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963. 

9.            בעניין פדיון חופשה קבע בית הדין האזורי, כי על אף שהמשיבה לא הציגה פנקס חופשה, הוכח מתוך תלושי השכר כי המערער ניצל חלק מימי החופשה המגיעים לו. בית הדין הפחית גם מהסכום שנתבע בגין דמי הבראה את הסכומים ששולמו למערער, כפי שעולה מתוך תלושי השכר. בית הדין דחה את טענת המערער ולפיה התלושים שהוגשו לתיק בית הדין אינם התלושים שקיבל במהלך עבודתו, וכי אין הם משקפים את מה ששולם בפועל. בית הדין ציין כי טענה זו, לא זו בלבד שהועלתה לראשונה בסיכומים, אלא שהיא עומדת בסתירה לרשימת המוסכמות, כפי שנרשמה בדיון המוקדם, ולפיה תלושי השכר משקפים את התשלומים ששולמו למערער בפועל.

10.        עוד החליט בית הדין האזורי שלא ליתן צו להוצאות בהתחשב באופן ניהול התיק על ידי המערער, ונוכח העובדה שהתביעה נדחתה ברובה. 

11.        המערער הגיש את הערעור עוד בהיותו מיוצג על ידי עורך דין. ב"כ המערער שוחרר מהייצוג לבקשתו, ובדיון לפנינו המערער לא היה מיוצג. עיקרי טענות המערער הן כדלקמן:

א.    כתב האישום שהוגש כנגד המערער במסגרת ההליך הפלילי בוטל. משכך, היה על בית הדין האזורי לדחות את טענות המשיבה בקשר לנסיבות הפיטורים על הסף מבלי לדון בהן כלל.

ב.     בית הדין האזורי טעה בדרך בה ניתח את הראיות שבתיק, ובכך שקיבל "את הראיות הלא ישירות" שהוצגו בפניו משום שאין הוא כבול לדיני הראיות. למצער, אפילו מדובר בראיות קבילות, בית הדין האזורי לא היה צריך לתת להן משקל.

ג.       המשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח נסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים.

ד.     שגה בית הדין קמא בכך שלא פסק את מלוא הסכומים שנתבעו בגין דמי הבראה ופדיון חופשה.

ה.    לאור העובדה שהתקבלה חלק מתביעתו של המערער, היה על בית הדין האזורי לפסוק למערער הוצאות משפט.