פסק-דין בתיק עע 782/06

השופטת נילי ארד

• 1.      המשיבים הגישו נגד המערערת תביעה לזכויות שונות הנובעות מיחסי העבודה וסיומם. בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופטת מיכל לויט, ונציגי הציבור גב' נקש ומר שני; עב'  300312/99, עב' 8465/00, עב' 8463/00) קיבל את התביעה בחלקה, ונגד פסיקתו מוסב ערעור זה שהגישה מעסיקתם של המשיבים (להלן גם: החברה).

הרקע

2.   המערערת הינה הבעלים של מפעל לייצור פלסטיק (להלן: המפעל) באזור התעשייה ברקן באזור יהודה והשומרון (להלן: האזור). בתאריך 14.6.2000 פרצה שריפה במפעל, תכולתו נשרפה והמבנה כולו קרס.

המשיבים, תושבי הרשות הפלסטינית, מר אכרם סולטאן (להלן: המשיב 1), מר ג'יהאד חג' עלי (להלן: משיב 2) ומר סאמר אבו עלי (להלן: המשיב 3) הועסקו בחברה בתקופות שונות, כפי שקבען בית הדין האזורי:

המשיב 1 עבד ברציפות מיום 18.10.98 עד ליום 29.8.00; המשיב 2  עבד ברציפות מיום 1.2.96 עד אמצע חודש אוגוסט 1998 עת התפטר מעבודתו. המשיב 3 עבד ברציפות  מיום 15.8.98 ועד ליום 29.8.00.

ההליך בבית הדין האזורי

3.   בתביעות שהגישו נגד החברה עתרו המשיבים לתשלום פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים; הפרשי שכר בגין תשלום חודשי מתחת לשכר המינימום עבור החודשים לגביהם המציאו תלושי שכר; פיצויי הלנת שכר; פדיון חופשה שנתית ודמי הבראה. המשיבים 1 - ו-3 טענו כי עבדו בחברה עד לסיום העסקתם בה  בסוף אוגוסט 2000. המשיב 2 טען כי התפטר מעבודתו ביום 9.9.98 בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, לאחר שדרישתו להשלמת שכרו לשכר מינימום נדחתה על ידי החברה.

בתביעותיהם לזכויות מוקנות במשפט העבודה הישראלי סמכו המשיבים על צו העסקת עובדים במקומות מסוימים יהודה ושומרון, התשמ"ב - 1982 שהוציא המפקד הצבאי באזור, לפיו חל חוק שכר מינימום על המפעלים באזור. עוד טענו, כי מכוח תקנת הציבור ונוכח העסקתם במפעל באותה עבודה לצד עובדים ישראלים אשר קיבלו שכר גבוה יותר, יש להחיל עליהם את הדין הישראלי והזכויות הנובעות הימנו.

החברה מצידה ביקשה לדחות את תביעות המשיבים בטענה שהמשפט הישראלי אינו חל עליהם, משאינם אזרחים ישראליים ומקום ביצוע העבודה אינו בשטח מדינת ישראל.

הדיון בשלוש התביעות שהגישו המשיבים אוחד, ולפי הסכמה דיונית בין הצדדים, הוחלט כי התביעות יוכרעו ללא חקירות עדים, אלא על פי הנטען בסיכומי הצדדים והחומר שבתיק.

פסק הדין

4.   בית הדין האזורי הגיע למסקנה כי בנסיבות העניין ובהתאם לפסיקתו של בית דין זה, חל הדין הירדני על הזכויות הנתבעות מכוח יחסי עבודה בין הצדדים. עיקר טעמיו לכך היה באלה:

נדחתה תביעת המשיבים לזכויות על פי הדין הישראלי מכוח תקנת הציבור המבוססת על טענת הפליה בגין העסקת עובדים ישראליים באותו מפעל בשכר גבוה יותר. בנדון זה נקבע, כי לא נמצא בסיס ראייתי לטענת המשיבים לפיה השכר ששולם להם היה נמוך משכרם של עובדים ישראליים שביצעו אותה עבודה כמוהם ו"לפיכך לא ניתן לקבוע כי הופר, כפי שנטען, עיקרון השוויון ולא הוכח גם כי אכן מדובר בקבוצת התייחסות שווה לעניין אפליה אסורה". 

במחלוקת בנוגע לתחולת הדין החל, סמך בית הדין האזורי על פסיקתו של בית דין זה בעניין פסגת זאב (עע 300050/98, עע 300053/98, עדמ 300109/98, עע 1383/00, עע 1227/01 המועצה המקומית גבעת זאב- מחמוד מוחמד עלי מחמוד ואח', פד"ע לח, 577) תוך שקבע כי בנסיבות ממין אלה שבמקרה הנדון "יש להחיל על יחסי העבודה את  הדין הנוהג באזור - הוא הדין הירדני, בצירוף צווי  המפקד הצבאי". 

על בסיס הדין הירדני במשולב עם צווי המפקד הצבאי בחן בית הדין את תביעות המשיבים וקביעותיו היו אלה המפורטות להלן.

5.   אשר ל תביעות להפרשי השכר החיקוק הרלבנטי הוא צו העסקת עובדים במקומות מסוימים (קביעת שכר מינימום) ( להלן: הצו). סעיף 3 לצו קובע  כי עובד בתחומי רשות מקומית באזור זכאי לקבל ממעבידו שכר עבודה שלא יפחת משכר מינימום וכן הוא זכאי לתוספת יוקר, הכול כפי תוקפם בישראל מעת לעת.

על בסיס הוראה זו, קבע בית הדין כי הוכח ששכרם של התובעים נפל משכר המינימום לו הם זכאים מכוח צו המפקד הצבאי; כי החברה לא הוכיחה ששולם למשיבים החלק המשלים את שכרם לשכר המינימום; וכי לא הוצגו ראיות לביסוס טענתה לפיה הסכומים שולמו לאדם שלישי ה"ראיס".

על כן, ולפי העולה מכתבי בי-דין ומחומר הראיות, חייב בית הדין האזורי את החברה לשלם למשיב 1 הפרשי שכר  בסך של 22,998 ש"ח; למשיב 3 הפרשי שכר בסך 17,659 ש"ח; ולמשיב 2 הפרשי שכר בסך 24,100 ש"ח.