פסק-דין בתיק עע 590/06

השופט עמירם רבינוביץ

1.      בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר-שבע (עב' 1629/01; השופט משה טוינה), בו נדחתה תביעת המערער לתשלום פיצויי פיטורים, גמול עבודה במנוחה השבועית ודמי הבראה, והתקבלה באופן חלקי תביעתו לתשלום פדיון חופשה.

2.      המשיבה, שהינה חברה למתן שירותי נופש באילת, השתמשה בשירותיו של המערער, בעל רישיון להשטת כלי שיט, בתקופה שמחודש מאי 1989 ועד לחודש אפריל 2001, לשם השטת ספינות טיול. ההתקשרות בין הצדדים הייתה על בסיס קריאות של המשיבה בהתאם לצרכיה.

בתביעתו כנגד המשיבה טען המערער, כי במהלך החודשים מרץ ואפריל 2001 לא הוצעה לו כל עבודה על ידי המשיבה אלא במספר זניח של מקרים, לעומת התדירות הגבוהה והשיטתית של הקריאות בתקופה שקדמה למועד זה, ובכך יש לראות נסיבות המעידות על פיטוריו של המערער באופן המזכה אותו  בתשלום פיצויי פיטורים. כמו כן תבע המערער לחייב את המשיבה בתשלום הפרשי שכר כגמול עבור עבודתו בימי שבת וחג, ובתשלום פדיון ימי חופשה ודמי הבראה בגין תקופת עבודתו אצל המשיבה.

3.      בפסק הדין, מושא הערעור, קיבל בית הדין האזורי את טענת המערער, כי התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים, אולם דחה את טענתו כי פוטר מעבודתו, וזאת לאור קביעותיו העובדתיות הבאות: לא הוכח כי חלה ירידה בהיקף הקריאות למערער בחודשים שקדמו לסיום העסקתו; המשיבה הבהירה למערער, כי אין היא מבקשת לסיים את ההתקשרות בניהם; היקף פעילותה של המשיבה אמנם ירד החל מחודש מרץ 2001, אולם היא העסיקה את המערער בעבודות מספנות שונות בתקופה זו על מנת לצמצם את הפגיעה בהכנסותיו; המערער סירב להצעות עבודה שהופנו אליו על ידי המשיבה לאחר חודש אפריל 2001. בנוסף, נדחתה תביעת המערער להפרשי שכר כגמול בגין עבודה בימי שבת וחג, משלא הוגש כל פירוט של היקף העבודה שבוצעה בימי שבת וחג. באשר לתביעה לתשלום פדיון חופשה ודמי הבראה, קבע בית הדין האזורי, כי משנקרא המערער לעבודה לפי צרכי המשיבה, הוא נחשב לעובד המשיבה רק באותם זמנים בהם ביצע שירות עבור המשיבה, ויש לראות בו עובד זמני בשכר. עם זאת, משלא הוכיח המערער מה הייתה חלקיות משרתו, נדחתה תביעתו לדמי הבראה, ותביעתו לדמי חופשה שנתית התקבלה באופן חלקי, בשיעור 4% משכרו. 

4.      בערעור שהגיש המערער בפנינו הוא מלין כנגד הקביעה כי הוא לא פוטר מעבודתו, ותוקף את קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי באשר לנסיבות סיום העסקתו. לטענתו, מהמסכת העובדתית שהוצגה בפני בית הדין האזורי עולה, כי חלה ירידה בקריאותיו לעבודה החל מחודש מרץ 2001, באופן שמעיד על הרעה מוחשית בתנאי עבודתו. עוד מלין המערער כנגד הקביעה, כי היה עובד זמני בשכר. לטענתו, היה מקום לקבוע, כי מעמדו היה כשל עובד קבוע אצל המשיבה, וכי הוא זכאי לתשלום זכויותיו הנובעות מתקופת העבודה בהתאם. עוד טוען המערער, כי משלא הובא חישוב נגדי מטעם המשיבה באשר לרכיבי התביעה, המערער זכאי למלוא הסכומים שתבע בגין פדיון ימי חופשה, דמי הבראה, הפרשי שכר בגין העסקה בימי שבת וחג ופיצויי הלנת שכר.

5.      המשיבה תומכת בפסק הדין של בית הדין האזורי. לטענתה, מדובר בממצאים עובדתיים, בהם ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב.

6.      לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ובפנינו ולפסק דינו של בית הדין האזורי, אנו מחליטים לדחות את הערעור ולאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) ל תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1992. פסק הדין של בית הדין האזורי קבע ממצאים עובדתיים על בסיס החומר הראיתי שעמד בפניו, ולא מצאנו בסיס לדחותם. הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית הדין האזורי תומכים במסקנה המשפטית אליה הגיע בית הדין האזורי, ואין אנו מוצאים טעות משפטית במסקנה זו.

7.      כפי שנאמר, הסוגיות שעמדו לדיון בפני בית הדין האזורי היו עניין פיטוריו של המערער, וזכאותו לרכיבי שכר שנבעו מיחסי העבודה בין הצדדים וסיומם. בית הדין האזורי, לאחר ששמע את עדויות הצדדים ועיין בחומר הראיות שבא בפניו, קבע כי המערער לא פוטר מעבודתו, שכן לא הוכח בפניו, כי חלה הרעה בתנאי עבודתו בתקופה שקדמה להפסקת עבודתו, ולא הוכח כי המשיבה הודיעה למערער על פיטוריו. עוד קבע בית הדין קמא כי המערער היה עובד זמני בשכר, וכי הוא זכאי לפדיון חופשה בגובה 4% משכרו בלבד בהתאם לסעיף 15 ל חוק חופשה שנתית התשי"א-1951, שכן הוא לא הוכיח מה הייתה חלקיות משרתו, ולא הוכח כי עבד ברציפות משך 75 יום אצל המשיבה. עוד נקבע, כי המערער אינו זכאי לדמי הבראה, משלא הוכיח את חלקיות משרתו. בנוסף קבע בית הדין האזורי כי לא הובאה כל ראיה לחישוב היקף עבודתו של המערער בימי שבת וחג, ועל כן דחה את תביעתו להפרשי שכר בפריט זה. קביעות אלה של בית הדין האזורי מקובלות עלינו ואיננו מוצאים כל יסוד להתערב בהן.

8.      סוף דבר: הערעור נדחה. המערער ישא בשכ"ט עו"ד בערעור זה בסך של 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ, אשר ישולמו למשיבה תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום ט"ו בכסלו, תשס"ח (25 בנובמבר 2007) בהעדר הצדדים.