פסק-דין בתיק עע 328/06

השופטת לאה גליקסמן :

1.                  ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בנצרת (השופט חיים ארמון ונציגי הציבור מר איציק רז ומר יחזקאל מנוס), אשר קיבל את תביעתו של המשיב להפרשי שכר בעד עבודה בשעות נוספות, בצירוף פיצויי הלנת שכר  מלאים, ופדיון חופשה.

2.                  העובדות הדרושות להכרעה בערעור,  כפי שנקבעו על ידי בית הדין האזורי הן:

א.      המערערת (להלן - החברה), שעיסוקה אספקת שירותי שמירה, התקשרה בהסכם עם חברת "סולל בונה" לאספקת שירותי שמירה באתר בנייה בטבריה. האתר כלל מספר בניינים שהיו בתהליך בנייה. באתר היה ציוד של חברת הבנייה.

ב.       החברה נדרשה לספק שירותי שמירה משעה 15:30 עד שעה 7:30 בבוקר שלמחרת בימי חול. בסופי שבוע החברה נדרשה לספק שירותי שמירה מיום שישי בשעה 15:00 עד יום ראשון בבוקר בשעה 7:30.

ג.        בחודש ספטמבר 2002 הוסכם בין החברה לבין המשיב, שהיה אותה עת בן 19 והמתין לקבלת צו גיוס מצה"ל, על העסקת המשיב כשומר באתר. החברה העסיקה באתר רק את המשיב.

ד.       המשיב נדרש להישאר ער בזמן השמירה, והיה עליו לבצע מדי שעה סיור באתר או מסביבו.

ה.      המשיב ביצע את ההוראות שקיבל, למעט בשבתות בבוקר. מדי שבת בבוקר, בא אביו של המשיב לבקר אותו, ולמשך 4 שעות  המשיב ישן ואביו החליף אותו בעבודת השמירה.

ו.        בימי חול, בין השעות 7:30 עד השעה 15:30, המשיב היה חופשי מעבודה. בחלק מהזמן הוא ישן במכולה שהוצבה באתר, אשר היו בה מיטה, מקלחת מטבחון וכו', ובחלק מהזמן הוא נח, או שהה באתר או הסתובב בטבריה.

ז.        על פי הסיכום בין החברה לבין המשיב, שכרו של המשיב עמד על סך של 3,500 ש"ח נטו לחודש. 

ח.      המשיב פוטר מעבודתו ביום 9.4.2003.

3.                  על יסוד מסכת העובדות המפורטת לעיל, ובמיוחד על יסוד קביעתו העובדתית כי המשיב נדרש להישאר ער בזמן השמירה, קבע בית הדין האזורי כי יש לראות את כל שעות ביצוע השמירה כשעות עבודה, ודחה את טענת החברה כי הן בגדר שעות נוכחות או שעות שהייה, שאינן מזכות בשכר.  בית הדין קבע כי יש לראות כשעות נוכחות/שהייה שאינן מזכות בשכר רק את שעות הבוקר והצהריים של כל יום חול (משעה 7:30 עד שעה 15:30) וארבע שעות ביום שבת, בהן אביו של המשיב החליפו בביצוע עבודת השמירה. כפועל יוצא מכך,  קבע בית הדין כי אין להחיל במקרה הנדון את הפסיקה הקובעת כי שעות שהייה/נוכחות במקום העבודה אינן מזכות בתשלום שכר עבודה, ולכן המשיב זכאי לשכר, לגמול בעד עבודה בשעות נוספות ולגמול בעד עבודה במנוחה שבועית בעד כל השעות בהן היה על החברה לספק שירותי שמירה (למעט 4 שעות ביום שבת בהן הוחלף על ידי אביו).  לעניין פיצויי הלנת שכר קבע בית הדין האזורי כי בכל הנוגע לשכר בעד התקופה שעד חודש נובמבר 2002 התביעה התיישנה התיישנות מהותית. באשר לתביעה לפיצויי הלנה, קבע בית הדין האזורי כי במקרה הנדון לא התקיימו נסיבות המצדיקות הפחתה או ביטול של החיוב בפיצויי הלנת שכר. בית הדין קבע כי החברה הייתה מודעת למתכונת עבודתו של המשיב, ולא הייתה לה טעות כלשהי שגרמה לה לנהוג עם המשיב כפי שנהגה. בית הדין קבע כי החברה העלתה גרסה עובדתית לא נכונה, ולכן דחה את טענת החברה כי היו בינה לבין המשיב "חילוקי דעות שיש בהם ממש". בית הדין קבע כי "חילוקי הדעות" ממחישים את חוסר תום לבה של החברה, אשר בונה גרסה בלתי נכונה ולאחר מכן - תומכת בה את אי הסכמתה לתשלום השכר. לאור מסקנתו זו, בית הדין חייב את החברה בתשלום פיצויי הלנת שכר מלאים בעד הפרשי השכר ליתרת תקופת עבודתו של המשיב, וזאת מהמועד לתשלום שכר כל חודש ועד ליום 1.7.05, מועד הגשת סיכומי הטענות מטעם החברה.

4.                  עיקר ערעורה של החברה סב על חיובה בפיצויי הלנת שכר מלאים. לעניין עצם החיוב בגמול שעות נוספות טענה החברה כי לא היה פיקוח על שעות עבודתו של המשיב ועל ההפסקות שנטל, וכי המשיב ישן בחלק משעות עבודתו. החברה הוסיפה וטענה כי יש לראות את שעות עבודתו של המשיב כשעות שהייה באתר, שאינן מזכות בשכר, ובודאי שלא בגמול שעות נוספות. לעניין החיוב בפיצויי הלנת שכר טענה החברה כי הייתה בין הצדדים מחלוקת משפטית של ממש על עצם החבות, לנוכח הפסיקה בה נקבע כי  שעות נוכחות במקום העבודה אינן בגדר שעות עבודה.      

5.                  המשיב טען כי: אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי ובשיקול דעתו לעניין החיוב בפיצויי הלנת שכר; בית הדין האזורי טעה בחישוב הגמול המגיע למשיב בעד עבודה בשעות נוספות, וסכום הקרן אותו חויבה החברה לשלם למשיב נמוך משמעותית מהסכום המגיע לו; התנהלות החברה חמורה ביותר, עת העבידה את המשיב כעובד יחיד באתר, כאשר היקף העבודה חייב העסקת שני עובדים, ובכך חסכה עלות העסקתו של עובד נוסף, וזאת תוך ניצול גילו הצעיר ותמימותו של המשיב.

6.                  לאחר בחינת כל החומר שבתיק וטיעוני הצדדים בכתב ובעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל בחלקו, לעניין שיעור פיצויי ההלנה בלבד, כמפורט להלן.

7.                  באשר לחיוב בתשלום שכר בעד כל שעות ביצוע השמירה באתר:

א.      כאמור, בית הדין האזורי, על יסוד התרשמותו מהעדויות ומהראיות בפניו, קבע כי המשיב לא רק נכח במקום העבודה אלא שמר בפועל במשך כל השעות בהן הייתה החברה מחויבת לספק שירותי שמירה באתר. איננו רואים מקום לחרוג מהכלל לפיו ערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית. כמו כן, אנו דוחים את הטענה לפיה חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל על שומר באתר. לפיכך, ערעור החברה לעניין עצם החיוב בתשלום שכר וגמול בעד עבודה בשעות נוספות ובעד עבודה במנוחה שבועית נדחה.

ב.       מעבר לאמור נציין, כי לא בכל מקרה "שעות נוכחות" אינן בגדר "שעות עבודה" המזכות בתשלום שכר, לרבות גמול שעות נוספות. התשובה לשאלה אם מדובר ב"שעות נוכחות/שהייה" שאינן מזכות בשכר או ב"שעות עבודה" נגזרת ממכלול הנסיבות: הגדרת תפקידו של העובד ומטלותיו במקום העבודה; האם שהותו של העובד במקום העבודה נלווית לביצוע עבודתו ותפקידו או היא מהות עבודתו ותפקידו; האם העובד נדרש על ידי המעביד להישאר במקום העבודה. בהקשר זה נפנה לפסיקת בית דין זה בעניין דנילוב, בו נפסק כי שומר שהיה רשאי לישון בחלק מהשעות בהן נכח באתר, זכאי לשכר ולגמול שעות נוספות בעד כל שעות נוכחותו באתר, וכי יש לראות את כל השעות בהן נכח באתר, לרבות השעות בהן היה רשאי לישון, כשעות עבודה  [ע"ע 1302/04 תמנון שירותי מיגון בע"מ - מיכאל דנילוב (לא פורסם; 31.5.2005), בו אושר פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב  בתיק עב 5624/01 מיכאל דנילוב - תמנון שירותי מיגון בע"מ (לא פורסם; 18.5.2004); וראו גם עע 1351/04 מראט זרצקי - ש.א.ש. שירותי אבטחה ושמירה (תשמ"ו) בע"מ, לא פורסם, 6.4.2006]. 

8.                  לעניין החיוב בפיצויי הלנת שכר: אנו סבורים, כי אין מקום לקבל את טענת החברה לפיה יש לבטל כליל את החיוב בפיצויי הלנת שכר. זאת, לנוכח קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי לפיה המשיב נדרש על ידי החברה לעבוד בפועל במהלך כל שעות העבודה, ולנוכח העובדה כי החברה חסכה למעשה עלות העסקת עובד נוסף בהעסקת המשיב במתכונת בו הועסק. יחד עם זאת, נראה לנו שלא היה מקום לחייב את החברה בתשלום פיצויי הלנת שכר מלאים, בהתחשב בשיקולים אלה: לפחות עד למועד הגשת התביעה, כתשעה חודשים לאחר סיום קשר העבודה, לא מן הנמנע כי החברה סברה, בתום לב, כי אינה חייבת בתשלום שכר וגמול שעות נוספות; אכן, יש פסיקה בה נקבע בנסיבות דומות שאין לראות את כל השעות בהן נכח השומר באתר כשעות עבודה, כך שהמצב המשפטי לא היה וודאי וחד משמעי. בהתחשב במכלול נסיבות המקרה, נראה לנו כי מן הראוי לחייב את החברה בתשלום הקרן שפסק בית הדין האזורי,  בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהמועד לתשלום שכר כל חודש ועד למועד התשלום בפועל, ובנוסף לכך להשית על החברה פיצויי הלנת שכר בסכום כולל של 80,000 ש"ח.