פסק-דין בתיק עע 249/06

השופטת לאה גליקסמן :

1.                  בפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופטת סאמט ונציגי הציבור מר וייל ומר ברזילי; עב 2978/02), אשר קיבל חלקית את תביעתה של גב' פולונואר.

2.                   העובדות, כעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי ומכלל החומר שבתיק הן:

א.     גב' פולונואר (להלן - העובדת) הועסקה על ידי אינג' יוסף אלוני - מהנדס יועץ בע"מ (להלן - החברה) כמהנדסת, החל מיום 11.5.1995 ועד ליום 21.5.2001, מועד פיטוריה.

ב.      עיקר עיסוקה של החברה בתכנון עבודת איסנטלציה סניטרית והסקה מרכזית באתרי בנייה.

ג.       העובדת עבדה חמישה ימים בשבוע, משעה 7:30 עד שעה 15:30, וסך הכל 40 שעות בשבוע.

ד.      כל עובדי החברה עבדו חמישה ימים בשבוע.

ה.      העובדת הועסקה על בסיס משכורת חודשית, ומשכורתה האחרונה עמדה על סך של 3,193 ש"ח.

3.                  העובדת תבעה בבית הדין האזורי הפרשי שכר מינימום לחודשים אפריל 2001 ומאי 2001; הפרשי פיצויי פיטורים, לנוכח העובדה כי פיצויי הפיטורים שולמו לה על בסיס שכר נמוך משכר מינימום; החזר הוצאות נסיעה לתקופה מחודש ינואר 1996 ועד מועד סיום עבודתה; פיצוי בגין אי הפרשה לקרן הפנסיה של פועלי הבניין או קופה אחרת, כאשר לטענתה הייתה זכאית להפרשות לקרן פנסיה מכוח ההסכם הקיבוצי הכללי או צו ההרחבה בענף הבניין.

4.                  החברה טענה כי העובדת הועסקה במשרה חלקית (40 שעות), ולכן אינה זכאית להפרשי שכר מינימום והפרשי פיצויי פיטורים. עוד נטען כי שולם לה החזר הוצאות נסיעה במלואו, וכי אינה זכאית להפרשות לקופת גמל.

5.                   פסק דינו של בית הדין האזורי:

א.     הפרשי שכר מינימום והפרשי פיצויי פיטורים: מסגרת שעות העבודה הנהוגה בחברה היא 40 שעות בשבוע, ולפיכך העובדת עבדה בהיקף של "משרה מלאה כנהוג במקום עבודתה", וזכאית לשכר מינימום, על פי סעיף 2(א) לחוק שכר מינימום, התשמ"ז - 1987. כפועל יוצא מכך, נפסקו לזכות העובדת הפרשי שכר מינימום לחודשים אפריל 2001 ומאי 2001 בסך של 197 ש"ח, והפרשי פיצויי פיטורים בסך של 441 ש"ח. בית הדין קבע כי היו חילוקי דעות של ממש על עצם החבות, ולכן הפחית את פיצויי ההלנה והעמידם על הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ב.      החזר הוצאות נסיעה: העובדת זכאית להחזר הוצאות נסיעה בהתאם לימי עבודתה, ועל פי תעריפי הנסיעה שעודכנו מעת לעת, בהשוואה בין השכר ששולם לה בפועל לבין השכר שהיה צריך להשתלם לה בצירוף הוצאות נסיעה. אף כי בית הדין לא קבע זאת במפורש, משתמע מפסיקתו כי הוא קיבל את עמדת החברה כי שכרה של העובדת כלל החזר הוצאות נסיעה, אולם חייב את החברה לשלם לעובדת החזר הוצאות נסיעה, בעד אותם חודשים בהם הכללת החזר הוצאות נסיעה בשכר הביאה לתוצאה שלא שולם לעובדת שכר המינימום על פי החוק. על פי תחשיב בית הדין האזורי, סכום החזר הוצאות הנסיעה שהגיע לעובדת עמד על סך של 4,758 ש"ח.

ג.       פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה/לקופת גמל: בית הדין דחה את התביעה, בקובעו כי צו ההרחבה בענף הבנייה לא חל על החברה והעובדת.

6.                   הערעורים:

א.     העובדת הלינה בערעורה על אי פסיקת הוצאות נסיעה בעד כל תקופת עבודתה. לטענתה, אין לקבל את קביעת בית הדין כי הועסקה על בסיס שכר מינימום ואין לקבל את קביעת בית הדין המשתמעת כי שכרה של העובדת כלל החזר הוצאות נסיעה.

ב.      החברה טענה כי בהתחשב בהיקף עבודתה של העובדת ובקביעת בית הדין כי היא זכאית לשכר מינימום, במהלך תקופת עבודתה שולם לעובדת סך של 1,413.94 ש"ח מעבר למגיע לה על פי החוק, ויש לחייבה להחזיר סכום זה לחברה.