פסק-דין בתיק עע 186/05

השופט שמואל צור

1.         המערערת היא גננת המועסקת על ידי משרד החינוך והתרבות (להלן - המשרד). המערערת מנהלת גן ילדים ייחודי ויחיד במחוז הדרום לילדים לקויי שמיעה. המערערת היא אשת מקצוע בכירה, ותיקה ומוערכת.

2.         בשנת 2004 הגישה המערערת תביעה בבית הדין האזורי בבאר שבע לתשלום הפרשי שכר שלטענתה נוכה ממנה שלא כדין עוד משנת 1974, להצהיר כי היא זכאית ל-2% פנסיה עבור כל שנת שרות וכן לשלם לה פיצוי על עגמת נפש שנגרמה לה. בכתב התביעה ציינה המערערת כי, עוד בחודש נובמבר 1995, היא פנתה למשרד בבקשה לשלם לה את מלוא זכויותיה כגננת, לאחר שהתברר לה כי ברישומי המשרד היא רשומה כמורה.

3.         בבית הדין האזורי הגיש המשרד בקשה לדחות את תביעת המערערת על הסף בשל התיישנות. לטענת המשרד, המערערת ידעה על קיום עילת התביעה עוד בשנת 1991 ותביעתה הוגשה 13 שנה לאחר מכן. בתשובה לבקשה טענה המערערת כי רק בשנת 2002 היא קיבלה את טופס פרטי השרות שלה ורק אז גילתה כי זכויותיה לא שולמו לה במלואן.

4.         בית הדין האזורי (השופט אילן סופר; תיק עב' 2672/04) קיבל את בקשת המשרד ודחה את התביעה על הסף בשל התיישנות. בית הדין האזורי קבע כי, עוד בשנת 1991, היתה המערערת מודעת לכך כי היא מדווחת כמורה מאז שנת 1974 וכי משנת הלימוד תשנ"ב (סוף 1991) הדבר תוקן והיא מדווחת כגננת. בית הדין האזורי קבע כי על המערערת היה לפעול בזהירות סבירה עוד בשנת 1991 ולעמוד על משמר זכויותיה שהרי עיקר תביעתה מתייחס לתקופה שלפני אותה שנה. בית הדין קבע אפוא כי תביעת המערערת התיישנה ודחה את תביעתה על הסף בשל כך.

5.         בערעור מסבירה המערערת כי פנתה למשרד, עוד בשנת 1991, לקבל גמול ניהול כגננת ואז נמסר לה כי היא מדווחת כמורה. לטענתה, לא יכלה אז לדעת כי, בנוסף לציון השגוי של מעמדה כמורה במקום גננת, דיווח המשרד באופן שגוי גם על היקף משרתה - דבר שהביא להפחתה בשכרה. לטענתה, רק בשנת 2002 התחוור לה כי היקף משרתה דווח במשך השנים באופן שגוי ובשל כך קופחו זכויותיה. לטענתה, היא זכאית לתבוע הפרשי שכר וכן היא זכאית לתבוע זכויות לפנסיה על בסיס היקף משרה מלא.

6.         המשרד תומך בפסיקת בית הדין האזורי. לטענת המשרד, עניין לנו בטענות המבוססות על דיווחי עבודה מלפני שנים רבות אשר לא ניתן לבררן כיום לגופן. לטענת המשרד, לשם כך בדיוק נועדו הוראות ההתיישנות. אשר לתביעה להכיר בזכויות הפנסיה, טוען המשרד כי תביעה זו מוקדמת שכן רק עם הפרישה מתגבשות הזכויות לפנסיה ורק אז קובע הממונה על הגמלאות את היקף הזכויות לאשורן.

7.         לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, מוצאים אני כי דין הערעור להדחות ככל שהוא נוגע לסוגיית ההתיישנות ולהתקבל במובן מסויים - כפי שנגדירו בהמשך - בכל הנוגע לסוגיית הפנסיה. נסביר את עמדתנו.

8.         תביעת המערערת בבית הדין האזורי היא לתשלום הפרשי שכר אשר - לטענתה - שולם לה בחסר מאז 1.9.1974 (סעיף 34 לכתב התביעה). התביעה מבוססת על דו"ח של המשרד שנערך ב-2003 ובו מופיעים נתונים על שכרה של המערערת במרוצת השנים (נספח ב' לתביעה). עיון בדו"ח זה מעלה שבשנים מסוימות, שכרה של המערערת שולם על בסיס חלקיות משרה ולא על בסיס משרה מלאה. מדובר בחלק משנים 1978 - 1984 ובשנים 1993 - 1995. אין חולק כי עילת התביעה לגבי השכר ששולם למערערת באותן שנים נולדה עם תשלום משכורת כל חודש באותן שנים. התביעה להפרשי שכר הוגשה בשנת 2004, כך שעל פני הדברים היא התיישנה.

9.         טוענת המערערת כי רק בשנת 2003, נודע לה על תשלום שכרה בחסר. טענה זו דינה להידחות. במרוצת השנים קיבלה המערערת שכר. תשלום השכר תועד בתלוש שכר שנמסר למערערת, ושלוש דוגמאות ממנו צורפו כמוצג 6 לסיכומי התשובה של המערערת.

            מדובר בתלושי שכר חודש נובמבר 93, פברואר 94 ומרץ 94. תלושי השכר משקפים נתונים על חלקיות המשרה, בין אם נתונים על חלקיות שמעבר למשרה ובין אם נתונים על חלקיות הפחותה ממשרה. כפועל יוצא מהשוני בחלקיות המשרה השתנה גם השכר המשולב שבתלוש (למשל - השכר בתלוש נובמבר 93 עם חלקיות משרה של 1.07142 לעומת השכר בתלוש פברואר 94 עם חלקיות משרה של 0.85714). תלוש השכר אמור לשקף את השכר המגיע לעובד על פי התנאים הקבועים למשרתו. הכנת התלוש ומסירתו לידי העובד מוטלים על המעסיק. אך גם לעובד יש חלק ונחלה בדבר. על העובד לתת דעתו לפרטי התלוש ולעמוד על כך ששכרו שולם לו במלואו. עובד המקבל תלוש שכר חזקה שנתן דעתו לפרטי התלוש ואם לא העיר לגביו, חזקה שהסכים לתוכנו. גם אם לא הסכים העובד, הרי זכותו לתבוע על בסיס שכר ששולם לו בחודש מסויים, מתיישנת כחלוף 7 שנים. זה הדין ואלה הם כללי המשחק.

10.       תביעה מתיישנת לפי החוק, אך טענה בדבר התיישנות יש לטעון במפורש ובהזדמנות הראשונה. מכאן, שאם לא נטענת טענת התיישנות, יש לראות בכך משום הסכמת הצד שכנגד שלא להיזקק לטענה זו וערכאת השיפוט לא תעורר טענה זו מיוזמתה.

            במרוצת השנים נהגה המדינה - מטעמים של מדיניות ניהול הליכים - שלא לטעון טענת התיישנות, אלא במקרים מיוחדים שקיבלו אישור היועץ המשפטי לממשלה. מסתבר שמדיניות זו השתנתה וכיום מעלה המדינה טענת התיישנות פרט למקרים מיוחדים בהם היא נמנעת מלעשות כן. זו זכותה של המדינה ואנו איננו מביעים דעה על כך.

            במקרה הנדון - מעבר לזכותה הפורמלית של המדינה להעלות טענת התיישנות - קיימת לכך גם הצדקה עניינית. עניין לנו בתשלומי שכר ששולמו לפני שנים רבות (10 - 26 שנים). מדובר בשכר ששולם על בסיס נתונים בדבר חלקיות משרה. נתונים אלה מבוססים על דיווחים כלשהם שאפשר שהיו נכונים ואפשר שהיו שגויים. יש בסיס לטענת המדינה כי כיום - כחלוף כל כך הרבה שנים - לא ניתן לשחזר את הדיווחים ששימשו בסיס לנתוני השכר ולבחון את אמיתותם ונכונותם. זוהי מטלה שלא מן הראוי להטיל על המשרד. זהו מצב המצדיק עניינית העלאת טענת התיישנות. צדק אפוא בית הדין האזורי בדחותו את התביעה להפרשי שכר בשל התיישנות.

11.       אשר לתביעה הנוגעת לנתוני הפנסיה - טוען המשרד כי התביעה מוקדמת כל עוד לא פרשה המערערת משרותה. טענה זו פורמליסטית וטוב היה אילו לא נטענה. אכן, זכויות לפנסיה מתגבשות עם היציאה לפנסיה בתום תקופת השרות. נכון גם שזכויות אלה נקבעות על ידי הממונה על תשלום גמלאות שעל החלטתו יש זכות ערעור (סעיפים 42 - 43 לחוק שרות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב) תש"ל-1970).

            אלא שעניין לנו בעובדת פעילה שטרם מימשה את זכותה לפנסיה. המערערת ביקשה לקבל מן המשרד נתונים על צבירת זכויותיה לפנסיה בעודה עובדת. נתונים אלה חשובים לה לצורך בחינת צעדיה והחלטה בדבר המשך דרכה. אין זה מתקבל על הדעת שהמשרד לא יתן לעובד פעיל נתונים על צבירת זכויותיו לפנסיה בטענה שהדרישה מוקדמת. האם לצורך קבלת נתונים על צבירת זכויות לפנסיה על עובד פעיל לצאת לפנסיה? זו דרישה אבסורדית. הנכון הוא שהמשרד יספק לעובד, על פי בקשתו, נתונים בדבר צבירת זכויות לפנסיה ויציין כי מדובר בנתונים לא מגובשים, המבוססים על המידע שבידי המשרד, וכי הנתונים הסופיים והמחייבים ייקבעו על ידי הממונה על תשלום גמלאות לאחר הפרישה. כך ראוי היה שינהג המשרד וכך אנו מורים לו לנהוג.

12.       הערעור נדחה בכפוף לאמור בסעיף 11 לעיל. בנסיבות העניין ולאור עמדת המשרד בנושא הפנסיה איננו מוצאים לנכון לחייב את המערערת בהוצאות.