פסק-דין בתיק עע 170/07

הנשיא סטיב אדלר

    בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (השופטת אורנית אגסי ונציגי הציבור  מר מרדכי אלון ומר שמואל קליינר; עב 1929/04) קיבל את תביעתו של מר כרדי באופן חלקי, וחייב את בית  החולים הרצוג (להלן: בית החולים) לשלם לו 50% מפיצויי הפיטורים הנתבעים והוצאות משפט בסך 2,000 ש"ח בצירוף מע"מ. יתר רכיבי תביעתו, לרבות דמי הודעה מוקדמת ופיצוי בגין עוגמת נפש ופגיעה בפרטיות, נדחו.

[2] מר כרדי הועסק בבית החולים כעובד משק החל ביום 19.3.1989 ועד ליום 3.3.2004, בו נחקר על ידי חוקרים פרטיים מטעם בית החולים, באשר להפרות משמעת חמורות, וביניהן  - רישום כוזב של שעות נוכחות. בתום החקירה, נמסר למר כרדי מכתב לפיו הוא מושעה מהעבודה למשך שבעה ימים; כמו כן, הודע לו באותו המועד, על ידי אמרכלית בית החולים (להלן: הגב' כהן) ועל ידי חברי ועד העובדים, כי ניתנת לו האפשרות להתפטר מעבודתו עד למחרת בבוקר, שאם לא כן - הוא יפוטר ותוגש נגדו תלונה במשטרה.

     למחרת מסר מר כרדי לבית החולים, בנוכחות כל חברי ועד העובדים, מכתב התפטרות, אשר נוסח על ידי אחת מחברות הוועד בהנחיית הגב' כהן, בו הודיע על הפסקת עבודתו מסיבות אישיות, תוך שציין: " אני יודע כי לא מגיעים לי פיצויי פרישה...". יצויין, כי במעמד החתימה על מכתב ההתפטרות, אמר מר כרדי לחברי הוועד שנכחו במקום, כי הוא חותם על המכתב בשל הלחץ שהופעל עליו.

     שבועיים לאחר מכן, ביום 18.3.2004, פנה מר כרדי לגב' כהן וטען כי חתם על מכתב הפיטורים בניגוד לרצונו ולפיכך הוא מבקש לחזור לעבודה. בקשתו זו נדחתה על ידי בית החולים. 

[3] בית הדין האזורי סקר בהרחבה את הראיות שהובאו בפניו וקבע כי מר כרדי מעל באמון בית החולים, וביצע עבירות משמעת בגינן היה רשאי בית החולים לנקוט נגדו צעדים שונים, לרבות פתיחה בהליך של פיטורים כקבוע בהסכם הקיבוצי החל על הצדדים. עם זאת, נקבע כי בית החולים הפעיל שלא בתום לב לחץ כבד על מר כרדי,  אשר הוביל אותו לחתום על מכתב ההתפטרות. זאת, באשר בית החולים איים בנקיטת הליך פלילי כנגדו, מבלי להציג בפניו את נוהל הפיטורים על פי ההסכם הקיבוצי המיוחד החל על הצדדים, לרבות הצורך בקבלת הסכמת ההסתדרות לפיטורים, בנוסף להסכמת ועד העובדים; למר כרדי לא ניתנה שהות של 7 ימים לשקול את צעדיו, בניגוד לאמור במכתב ההשעיה וכן לא ניתנה לו זכות טיעון ראויה.

      בעניין זה הוסיף בית הדין, כתנא מסייע, את הדברים הבאים: מכתב ההתפטרות נכתב על ידי חברת ועד העובדים, למרות שאפשר היה שמר כרדי יכתוב את המכתב בעצמו בערבית והמכתב יתורגם בהמשך; במעמד החתימה אמר מר כרדי, בנוכחות כל חברי הועד כי הוא חותם על המכתב מחמת הלחץ שהופעל עליו, וחרף זאת אף לא אחד מהנוכחים טרח לברר את פשר הדברים, ולוודא שאכן החתימה נעשית מרצונו החופשי.

      לאור מכלול הראיות שהובאו בפניו, הסיק בית הדין האזורי כי רצונו של בית החולים היה לסיים את הליך הפיטורים באופן מהיר, שלא על פי ההסכם הקיבוצי המחייב אותו, ולשם כך הפעיל על העובד לחץ בלתי הוגן, בלא להביא לידיעתו מידע רלוונטי, בניגוד לחובת תום הלב. על כן, קבע בית הדין כי בית החולים הוא אשר הביא לסיום יחסי העבודה בין הצדדים, ואין ליתן תוקף למכתב ההתפטרות עליו חתם מר כרדי.

[4] לאחר שקבע בית הדין כי, הלכה למעשה, מר כרדי פוטר על ידי בית החולים, עבר הוא לדון בטענה החלופית של בית החולים, לפיה בנסיבות סיום העסקתו של מר כרדי, יש לשלול הימנו את דמי ההודעה המוקדמת ופיצויי הפיטורים. בית הדין שקל את חומרת עבירות המשמעת, כמו גם את נסיבותיו האישיות של מר כרדי, לרבות 15 שנות עבודתו בבית החולים, ואת היותם של הפיטורים כשלעצמם "עונש חמור" דיו עבורו, וקבע כי יש מקום לשלול הימנו את דמי ההודעה המוקדמת, ו-50% מפיצויי הפיטורים. 

      כל אחד מהצדדים הגיש ערעור על קביעה זו של בית הדין האזורי. מר כרדי טען נגד דחיית חלק מרכיבי תביעתו לרבות התביעה לדמי הודעה מוקדמת. כן טען כנגד הפחתת פיצויי הפיטורים וכנגד סכום  ההוצאות שנפסקו לזכותו.

    מנגד, טען בית החולים כי יש לראות את מר כרדי כמי שהתפטר מרצונו ועל כן אינו זכאי לדמי הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים ולחלופין, נטען כי התקיימו נסיבות המצדיקות שלילת פיצויי הפיטורים באופן מלא.

[5] לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור ולטענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין ערעורי הצדדים להידחות. הלכה היא, כי בית דין זה כערכאת ערעור, אינו נוטה להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, המתבססות על התרשמותה ממהימנות העדים. לערכאה ששמעה את העדים יתרון על פני ערכאת הערעור, בשל ההזדמנות להתרשם מהם באופן בלתי אמצעי. על כן התערבות בממצאי מהימנות ובקביעות עובדתיות המושתתות על התרשמות מעדים היא חריגה, ושמורה לנסיבות קיצוניות ויוצאות  דופן (ראו:עע 424/06 מטבחי שרת בע"מ - ילנה גרוחולסקי, ניתן ביום 2.8.2007). במקרה דנא, פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב בממצאיו העובדתיים ובמסקנותיו המשפטיות, ולא נמצא טעם משפטי המצדיק את התערבותנו בו.  אי לכך, הרינו מאשרים את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב -1991.

[6] בנוסף, לא מצאנו מקום להתערב בסכום הוצאות המשפט אשר נפסקו על ידי בית הדין האזורי. הלכה פסוקה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בהחלטותיה של הערכאה הדיונית שעניינן הוצאות משפט, אלא במקרים חריגים בלבד  (דב"ע נא/9-6 חב' מייסון בע"מ ואח' - קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבנין, פד"ע כג 430, 432; דב"ע נד/139-9 יעקב חסין ואח' - מדינת ישראל, ניתן ביום 11.11.91; דב"ע נד/43-3 אריה ארגוב  - סחף חברה לעבודות פיתוח, ניתן ביום 15.6.94). במקרה דנא, בשים לב לתוצאת ההליך בפני בית הדין האזורי, לא מצאנו כי מתקיימות הנסיבות המצדיקות את התערבותנו, כערכאת הערעור, בסכום שנפסק. 

לאור האמור לעיל ולו תשמע דעתי ידחו ערעורי הצדדים שבפנינו.

השופט שמואל צור

1.         מסכים אני לדעת חברי הנשיא סטיב אדלר כי דין שני הערעורים להידחות מטעמיו של בית הדין האזורי. מסכים אני לדעת חברי כי ניתן לדחות את הערעורים מן הטעם שאין אנו ממהרים להתערב במימצאי מהימנות ובקביעות עובדתיות של בית הדין האזורי. עם זאת, מוצא אני כי יש מקום להתייחס גם לטעמים שבגוף העניין עליהם עמד בית הדין האזורי בפסק דינו.

2.         מר כרדי (להלן: העובד) הועסק בבית החולים הרצוג (להלן: המעסיק) משך כ-15 שנים. במהלך עבודתו, ביצע העובד עבירות משמעת חמורות של רישום כוזב של שעות נוכחות (החתמת כרטיס הנוכחות שלו על ידי אחרים). עבירות משמעת אלה מעלות גם חשד לביצוע עבירות פליליות.

3.         העובד הושעה מעבודתו ובו ביום נמסר לו כי ניתנת לו אפשרות להתפטר עד למחרת בבוקר בלא פיצוי שאם לא כן הוא יפוטר ותוגש נגדו תלונה במשטרה. בית הדין האזורי ראה במהלך זה משום הפעלת לחץ שלא בתום לב מצד המעסיק על העובד וקבע כי למעשה העובד פוטר. עם זאת מצא בית הדין כי היתה הצדקה להפחית את סכום פיצויי הפיטורים המגיעים לעובד בשל עבירות המשמעת שביצע והעמיד אותם על 50% מן הסכום המגיע לו על פי החוק.

4.         קיימים מצבים בהן "נתפס" עובד בקלקלתו והמעסיק שוקל להפסיק את שרותו לאלתר. מהלך שכזה יכול להיות כרוך גם בנקיטת הליכים משמעתיים או בהגשת תלונה למשטרה על ביצוע עבירות פליליות. לעתים, שוקל מעסיק להגיע ל"הסדר" לפיו הוא יימנע מנקיטת הליכים משמעתיים או הגשת תלונה על עבירה פלילית,  כנגד הסכמת העובד לסיים את שרותו בתנאים כאלה ואחרים. בקשר לכך, מתעוררת שאלה אם מהלך שכזה בכלל אפשרי. נעלה מספק, כי במקרים של חשד לביצוע עבירות חמורות, קיימת חובה משפטית וציבורית להביא את הדבר לידיעת המשטרה (ראו למשל סעיפים 260 (א), 268 - 269 לחוק העונשין, ה'תשל"ז - 1977); אולם קיימים מקרים - והם הנפוצים - שבמקום עבודה מתעורר חשד לביצוע עבירות פליליות "קלות", שאין בהן עניין לציבור ולגביהן שוקל מעסיק להגיע עם העובד ל"הסדר", כפי שהיה בענייננו. מבלי להיכנס לשאלה אם ניתן להגיע ל"הסדר" הכרוך בויתור על הגשת תלונה על ביצוע עבירה פלילית, ברור הוא שבכל מקרה "הסדר" שכזה צריך להעשות על בסיס הסכמה של ממש עם העובד כמתחייב מהסדרי העבודה הנוהגים וממושכלות בסיסיים של יחסי עבודה הוגנים וראויים. כל "הסדר" שיש בו משום נקיטת צעדים חד-צדדיים מצד המעסיק תוך איום בנקיטת הליכים משמעתיים או הגשת תלונה על עבירה פלילית אם לא יסכים העובד ל"הסדר", עלול להיפסל בהיותו נגוע בכפיה בלתי הוגנת השוללת את רצונו החופשי של העובד למהלך.

5.         העניין שבפנינו ממחיש מצב זה: העובד "נתפס" בקלקלתו ורשאי היה המעסיק לשקול את פיטוריו לאלתר. דרך המלך בעניין זה מעוגנת בהסדרי העבודה במקום לפיהם יש צורך בהסכמת הארגון היציג לפיטורים, בתשלום פיצויי פיטורים כחוק או בנקיטת הליכים להפחתתם. המעסיק ביקש "לקצר" את הדרך והניח בפני העובד "הסדר" לפיו הוא מתפטר תוך ויתור על זכויותיו כנגד המנעות המעסיק מהגשת תלונה על עבירה פלילית. כפי שקבע בית הדין האזורי, בצדק, במקרה הנדון "הסדר" זה היה נגוע בהפעלת לחץ בלתי הוגן ושלא בתום לב כלפי העובד:

(1)        המעסיק הניח בפני העובד "הצעה" חד-צדדית - בבחינת "הצעה שאי אפשר לסרב לה" - לפיה עליו להתפטר לאלתר מעבודתו שאם לא כן תוגש נגדו תלונה למשטרה.