פסק-דין בתיק עע 1563/04

השופטת נילי ארד

1.   האם פתוחות דלתות בית הדין לעבודה בפני המערער לשם מימוש פסק דין שניתן בעניינו על ידי בית המשפט העליון? זוהי השאלה הניצבת לפתחנו, במסגרת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת הראשית עליה פוגל ונציגי ציבור גב' שור ומר כבדיאל; עב 300980/96). לאור הסכמת הצדדים ועל פי החלטה מיום 12.12.2005 ניתן פסק הדין בערעור על יסוד סיכומים בכתב שהגישו הצדדים.

2.   בין השנים 1989-1993 שימש המערער בתפקיד יו"ר מועצת איגוד ערים לתברואה של אזור השרון הצפוני (להלן: האיגוד). עם סיום תפקידו התגלעה מחלוקת בין הצדדים בשאלת זכאות המערער לגמלה חודשית. המערער פנה לגזבר האיגוד, במכתב מיום 17.5.1994 שכותרתו "בקשת גמלה", בו ביקש ללמוד גזרה שווה לעניינו מהגמלה המשולמת לראשי רשויות מקומיות וסגניהם. בקשה זו הועברה לגורמים המוסמכים במשרד הפנים ונענתה בשלילה, כפי שעולה ממכתב מיום 22.6.1994 עליו חתום מר ישראל שפיצר, הממונה על כוח אדם ברשויות המקומיות, לפיו "חוק הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו), תשל"ז-1977 (להלן: חוק הגמלאות) חל על ראש רשות מקומית, לרבות סגניו בשכר בלבד. "רשות מקומית" עפ"י סעיף 1 לחוק הגמלאות היא "עיריה או מועצה מקומית". מהאמור לעיל עולה במפורש כי הוראות חוק זה אינן חלות על איגודי ערים, וממילא אינן חלות על יו"ר איגוד ערים". 

3.   המערער לא השלים עם החלטת משרד הפנים, והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב. ערעורו התקבל, ועל פי החלטת בית המשפט המחוזי (השופט אדמונד לוי) נדרש משרד הפנים לשלם למערער "גמלאות בשיעור של 18% מהמשכורת האחרונה ששולמה לו, ותשלום זה יחל מיום סיום תפקידו כיושב ראש האיגוד ואילך" (ע"ש 1071/94 שמעון סגל נ' המנהל הכללי, משרד הפנים, החלטה מיום 27.2.1995).

4.   למרות החלטת בית המשפט המחוזי לא שילם האיגוד גמלה למערער, על כן נקט המערער בהליכי הוצאה לפועל. כתוצאה מכך קיבל המערער ביום 28.7.1995 גמלה, פרי מימוש עיקול שהוטל על נכסי האיגוד. אולם, בהמשך הפסיק האיגוד את תשלום הגמלה. עקב כך הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי, בה עתר לחייב את האיגוד בתשלום גמלתו המולנת, בתוספת פיצוי בגין ההלנה.

5.   בשלב זה, הגיש משרד הפנים ערעור לבית המשפט העליון על החלטת בית המשפט המחוזי לפיה זכאי המערער לקבל גמלה חודשית. הערעור התקבל, ובפסק דינו קבע בית המשפט העליון, כי המערער "זכאי למענק לתקופת עבודתו ורק לגבי תקופת עבודתו... וכי הוא אינו זכאי אלא למענק חד פעמי". עם זאת ציין בית המשפט העליון את הסכמת משרד הפנים והאיגוד "כי סכומי הגמלאות ששולמו למשיב 1 [המערער לפנינו - נ.א.] עד כה לא יושבו" (ע"א 2765/95 מנכ"ל משרד הפנים נ' שמעון סגל, פסק דין מיום 9.12.1998). עתירה לדיון נוסף שהגיש המערער נדחתה על ידי הנשיא ברק (דנ"א 8133/98 שמעון סגל נ' מנכ"ל משרד הפנים, החלטה מיום 27.4.1999).

6.   בעקבות פסק הדין של בית המשפט העליון, תיקן המערער את התביעה אותה הגיש לבית הדין האזורי, כך שתחת דרישתו לתשלום הגמלה המולנת עתר כי בית הדין יורה לאיגוד לשלם לו את המענק לו הוא זכאי על פי פסיקת בית המשפט העליון "בתוספת פיצויי הלנת שכר מיום 1.2.1994 ועד ליום תשלום המענק בפועל". תביעתו זו של המערער נדחתה בפסק הדין מושא הערעור "מכיוון שהסכסוך הנדון בה כבר הוכרע על ידי בית המשפט העליון".

7.   בערעורו טען המערער, כי פסק דינו של בית המשפט העליון "איננו נוקב בסכום כסף מוגדר וסופי שה'חייב חב לזוכה' אלא יש בו חיוב עקרוני... כך שבצידו של החיוב לא ניתנה הנחיה כיצד יתבצע החיוב", על כן אין הוא יכול לפנות עם פסק דין זה להליכי הוצאה לפועל, אלא עליו להגיש תביעה לבית הדין, לשם מימוש זכאותו.

      האיגוד, מצידו, טען כי תביעתו של המערער, שהתבררה בבית המשפט המחוזי ובערעור בפני בית המשפט העליון, אינה באה בגדר סמכותו של בית הדין לעבודה. מעבר לכך, בפסיקת בית המשפט העליון בענינו של המערער יש משום מעשה בית דין, המונע ממנו פתיחת התדיינות נוספת בין הצדדים.

8.   לאחר שנתנו דעתנו לכלל טענות הצדדים, נחה דעתנו כי דין הערעור להידחות. עניינו של המערער התברר במערכת בתי המשפט הכלליים, על פי מערכת הדינים שהיוותה את התשתית הנורמטיבית לתביעה, שאינה באה בגדר סמכותו של בית הדין לעבודה. משניתן פסק הדין בערעור על ידי בית המשפט העליון, ומשלא מילא האיגוד אחר האמור בפסק הדין, פתוחה הדרך בפני המערער לפנות להליכי הוצאה לפועל. בית הדין לעבודה אינו הערכאה המוסמכת לדון במימוש החיוב אשר נקבע בפסיקתו של בית המשפט העליון.         

לא למותר לציין, כי מחלוקת אחרת שנתגלעה בין הצדדים, בנוגע לגובה שכרו של המערער, היוותה מוקד להתדיינות שהתקיימה בבית הדין האזורי               (עב 30243/94; מותב בראשות השופטת ורדה סמט, פסק דין מיום 14.11.1999; ערעור לבית דין זה נדחה ברובו - עע 418/99, פסק דין מיום 23.4.2002; עתירה לבית המשפט העליון נדחתה ביום 11.8.2002 - בג"ץ 5809/02). מחלוקת זו באה בגדר סמכותו של בית הדין לעבודה. שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לעילה המשפטית העומדת בבסיס הערעור שלפנינו, ועל כן בדין נדחתה תביעתו של המערער בנדון זה.

9.   אף דין תביעתו של המערער לתשלום "תוספת פיצויי הלנת שכר מיום 1.2.1994 ועד ליום תשלום המענק בפועל" להידחות, וזאת מחמת התיישנות. עבודתו של המערער באיגוד הסתיימה בשנת 1993 וכתב התביעה המתוקן, הכולל פריט תביעה זה, הוגש באוגוסט 1999. לפיכך, בשים לב לפרק הזמן של שנה שנקבע כתקופת ההתיישנות בחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, אין מנוס מהמסקנה כי ככל שקיימת עילה לפי חוק זה, הרי שבעניינו של המערער עילה זו התיישנה זה מכבר.

10. סוף דבר : הערעור נדחה. בשים לב לכלל נסיבות העניין לא מצאנו לנכון לעשות צו להוצאות. 

ניתן בהעדר הצדדים היום, י"ט כסלו תשס"ו (20.12.2005) ויישלח אליהם.

הנשיא סטיב אדלר         השופטת נילי ארד        השופטת ורדה וירט-ליבנה

נציג עובדים, מר שלום חבשוש         נציג מעבידים, מר הלל דודאי התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: