פסק-דין בתיק עע 1290/01

סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין

דעתו של בית הדין האזורי נחלקה בשאלות שהן עובדתיות. קופת התגמולים, הנתבעת בבית הדין האזורי, טענה טענות באשר להוראות בעל פה שניתנו. השופטת מרגלית פיקרסקי נתנה אמון בעדויות עדי הקרן. שני חברי המותב, מר יצחק פישר ומר נסים מידן, לא נתנו בם אמון. מעבר למהימנות אין לדידם לתת אמון בהוראות בעל פה המורות על הפסקת העברת כספים למבטחים, כטענת הקרן. שני פסקי הדין מושתתים על אמון והם עובדתיים. שני הצדדים ערערו לבית הדין. דעת הרוב (עב 301300/95) קבעה כי אין לתת אמון להוראות בעל פה וכן קבעה כי עדות העדה מטעם הקרן לא היתה מהימנה עליה.

שני הצדדים ערערו על פסק הדין. הקופה ערערה על הממצאים העובדתיים כפי שאלו נקבעו על ידי דעת הרוב. הצד השני, התובעים בבית הדין האזורי שהם אלמנה וילדים של המבוטח המנוח, הם יורשי המנוח המבוטח, מערערים על כך שהקופה לא ביצעה את פסק הדין כלשונו באשר היא לא שילמה את הסכום שנפסק בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין כנהוג בקופה. הקופה טענה כי לא נהוג אצלה לשלם הפרשי הצמדה וריבית. נעמוד בקצרה על העובדות שאינן שנויות במחלוקת.

העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת

מר יובל בן אמיתי ז"ל לקה בשנת 1987 במחלת סרטן הדם. ביום 28.10.1994 נפטר מר יובל בן אמיתי. רבקה בן אמיתי, רעייתו, וארבעת ילדיהם הוכרזו כיורשיו. תביעתם היא לתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו להם עקב מחדלי הקופה בכך שהיא חדלה, לטענתם על דעת עצמה ובניגוד למוסכם עמה, להמשיך ולרכוש זכויות פנסיוניות ב"מבטחים - מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ". הדבר מוכחש על ידי הקופה. 

המנוח, מהנדס במקצועו, עבד מיום 4.6.1972 עד ליום 7.4.1991 ב"תכנון המים ישראל בע"מ" וב"תה"ל מהנדסים ויועצים בע"מ" (שתי חברות אלה תקראנה להלן: "תה"ל").

ביום 8.8.1972 הצטרף המנוח כחבר בקופת תגמולים, סמוך לתחילת עבודתו בתה"ל. המנוח, יחד עם שאר עובדי תה"ל, צורף להסדר פנסיוני בקרן ביטוח ופנסיה לפועלים חקלאיים ובלתי מקצועיים, אגודה שיתופית בע"מ, ובוטח בקרן זו בפנסיה מקיפה החל מחודש יוני 1973. בשנת 1983 הועברו עובדי תה"ל ובם המנוח, להסדר פנסיוני במבטחים וההתחייבויות הפנסיוניות בפנסיה מקיפה הועברו על פי ההסכם מקרן פנסיה לפועלים חקלאיים למבטחים.

ביום 31.3.1991 נחתם בין המנוח לתה"ל "הסכם פרישה בפיצויים מוגדלים". על פי הסכם זה חדלו להתקיים יחסי עובד - מעביד בין המנוח לבין תה"ל ביום 7.4.1991. עוד נקבע בהסכם זה כי למנוח ישולמו פיצויים מוגדלים, בסכומים, בתשלומים ובמועדים שנקבעו בהסכם. על פי  האופציה  אשר ניתנה למנוח בהסכם הפרישה הוא בחר לקבל את תשלומי הפיצויים באמצעות קופת התגמולים  של עובדי תה"ל בע"מ (להלן: "קופת התגמולים"). המנוח היה מבוטח במבטחים במסגרת קרן פנסיה מקיפה. בתקופת עבודתו של המנוח בתה"ל בוצעו הפרשות למבטחים. מיום 7.4.1991 עד ליום 1.9.1991 המנוח היה מובטל. מיום 1.9.1991 עד ליום 31.3.1994 עבד המנוח בחברת פז הנדסה וניהול (1980) בע"מ (להלן: "פז"). מיום 3.4.1994 עד למועד פטירתו ביום  28.10.1994 עבד המנוח בחברת ד.א.ל. - פיתוח והנדסה בע"מ (להלן: ד.א.ל.").

לא היתה מחלוקת כי לאחר פרישת המנוח מעבודתו בתה"ל המשיכה קופת התגמולים להעביר סכומים למבטחים כנדרש, לצורך המשך ביטוחו הפנסיוני במבטחים עד לחודש מרץ 1992. החל מחודש אפריל 1992 ועד לפטירת המנוח  ביום 28.10.1994, במשך תקופה של שנתיים ושבעה חודשים, לא הועברו על ידי קופת התגמולים  סכומים כלשהם למבטחים.

מבטחים החלה לשלם לאלמנת המנוח וילדיה זוהר וליאור פנסיית שארים החל מחודש אוקטובר 1994, בהתאם לתקנונה ועל פי התקופה בה היה המנוח מבוטח בפנסיה מקיפה במבטחים. החל בנובמבר, 1994 שילמה מבטחים פנסיה חודשית לאלמנה ולילדים בסך  1841,41 ש"ח. אין חולק כי אילו בוטח המנוח במבטחים עד למועד פטירתו היו הסכומים המשולמים לאלמנה וילדיה עד הגיעם לגיל 21 גבוהים בהרבה. השופטת פיקרסקי מציינת בפסק הדין כי על פי חישוב אקטוארי שנערך לבקשת בית הדין האזורי על ידי מנהל מחלקת אקטואריה ורכישת זכויות במבטחים, ההפרש החודשי בפנסיה לאלמנה וילדיה הסתכם בסך של 1804.94ש"ח נכון לנובמבר 1994. מכאן שאילו היו ממשיכים להיות מופרשים למבטחים כספים אזי במקום פנסיה בסך 1841.41 ש"ח היו האלמנה וילדיה מקבלים סך של  3646.35 ש"ח.

אלמנת המנוח וארבעת ילדיהם הוכרזו כיורשי המנוח. אלמנתו של המנוח וילדיהם ליאור וזוהר הגישו תביעה לבית הדין האזורי. במועד הגשת התביעה טרם מלאו לילדים ליאור וזוהר 21 שנים. תחילה הוגש כתב התביעה גם נגד תה"ל. בהסכמת הצדדים נמחקה התביעה שהוגשה נגד תה"ל.

בהסכם קיבוצי מיוחד מיום 6.3.1991 שנחתם בין תה"ל להסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל ואחרים, בעקבות הצורך לשפר ולהבריא את תה"ל, סוכם על פרישת עובדים מתה"ל בשני מסלולים: מסלול אחד, לפיו יפרשו עובדים בפנסיה מוקדמת. מסלול שני, פרישת עובדים עם פיצויים מוגדלים ללא פנסיה. לפי סעיף 19 להסכם הקיבוצי המיוחד, ניתנה לעובד בשני המסלולים אופציה לקבל תשלומים ישירות מתה"ל או דרך  קופת התגמולים.

לעובדים שפרשו לפי מסלול פנסיה מוקדמת מחויבת קופת התגמולים לפי סעיף 20(ו) להסכם הקיבוצי לדאוג לקבלת אישור ממבטחים להסדר בדבר שמירת רציפות הזכויות העובדים שפרשו לפנסיה מוקדמת בהתאם להסכם הקיים בין מבטחים להנהלה והועד הארצי מיום 2.12.1982 ולהעביר את הכספים להבטחת זכויות אלו. חובה דומה להמשך צבירת זכויות פנסיוניות במבטחים לא הוטלה על  קופת התגמולים  לעובדים שפרשו  במסלול של פיצויים מוגדלים.

המנוח פרש מתה"ל ביום 7.4.1991 על פי מסלול  פרישה בפיצויים מוגדלים. המנוח בחר לקבל תשלומי פיצויים מוגדלים על פי הסכם הפרישה באמצעות קופת התגמולים. במסמך שכותרתו "מסלול התשלומים" אפשרה קופת התגמולים  לפורשי תה"ל להמשיך לצבור זכויות פנסיה במבטחים, באופן אינדיבידואלי, לא מכוח הסכם קיבוצי או מפעלי עם מבטחים עד לחתימת הסכם אישי של כל פורש עם מבטחים.

בנוסח האחיד שהכינה קופת התגמולים היא קיבלה על עצמה לרכוש זכויות פנסיוניות במבטחים של עובד שפרש פרישה מוקדמת מתה"ל על ידי תשלום מראש למבטחים בסכום חד פעמי המחושב ממועד הפרישה  המוקדמת עד הגיע אותו פורש לגיל 65 שנים.

הנוסח הסטנדרטי בהסכם "מסלול התשלומים" קובע  הוראה כדלקמן:

הקופה תרכוש עבורי זכויות פנסיה במבטחים להשלמת זכויותי במבטחים, כאילו המשכתי לעבוד בתה"ל עד גיל הפרישה 65 (או 60 לאישה) ותשלם מראש עבור כל התקופה, ממועד פרישתי מתה"ל ועד הגיעי לגיל פרישה כאמור.

בסמוך לפרישתו, קיבל המנוח את הסכם מסלול התשלומים שהוכן על ידי קופת התגמולים אולם הוא סירב לחתום עליו וביקש הבהרות נוספות. המנוח חתם על הסכם מסלול התשלומים ביום 22.5.1992, יותר משנה לאחר פרישתו, ואולם ההוראה הסטנדרטית שצוינה לעיל תוקנה על ידו בזו הלשון:

הקופה תרכוש  עבורי זכויות פנסיה  במבטחים להשלמת  זכויותי במבטחים, כאילו המשכתי לעבוד בתה"ל עבור התקופות לפי בקשתי.