פסק-דין בתיק עע 1072/02

סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין

המערערים הם גימלאים של האוניברסיטה העברית. תביעתם היא להכיר ברכיבי שכר מסויימים ככלולים בשכר הקובע לגימלתם. מדובר ברכיבים של שעות נוספות גלובליות ללא דיווח, החזקת רכב וכוננות.

העובדות הרלוונטיות

המערער 1 , מר בן יונה, עבד באוניברסיטה העברית בין השנים 1950-1977. בתפקידו האחרון הוא שימש כעובד מעבדה במחלקה לפיזיולוגיה של בית הספר לרפואה  של האוניברסיטה העברית.

ערב פרישתו לגימלאות לא קיבל מר בן יונה את רכיבי השכר בם הוא מבקש להכיר כרכיבים פנסיוניים.

המערער 2, דב קורן, עבד באוניברסיטה העברית בין השנים 1956-1976. בתפקידו האחרון הוא שימש כמזכיר אדמיניסטרטיבי (משק ושירותים) בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית.נמר קרן לא קיבל בשכרו ערב פרישתו לגימלאות את תוספת השעות הנוספות הגלובליות ללא דיווח, החזקת רכב וכוננויות.

המערער 3, מר אביזוהר, עבד באוניברסיטה העברית בתקופה 1977-31.10.1995. בתפקידו האחרון הוא שימש כמנהל המשק של ארבעת הקמפוסים של האוניברסיטה העברית. מר אביזוהר קיבל במשך שנות עבודתו ועד צאתו לגמלאות החזר הוצאות רכב. כמו כן החל משנת 1990 הוא קיבל תשלום בגין שעות נוספות. התשלום בוצע בשני חלקים - האחד, "גמול בגין העסקה בשעות נוספות גלובליות" והשני, גמול נוסף על בסיס דיווח באמצעות שעון הנוכחות. ערב צאתו לגמלאות שולם לו גמול כוננות.

המערערת 4, גברת הריסון, עבדה באוניברסיטה בין השנים 1964-31.8.1991. בתפקידה האחרון היא שימשה כעוזר חשב לתקבולים וגבייה.והגברת הריסון קיבלה החזרי הוצאות נסיעה (להבדיל מהחזר הוצאות רכב) במשך כל שנות עבודתה. החל משנת 1990 היא קיבלה תשלום עבור העסקה בשעות נוספות באותה צורה כפי שזה שולם למר אביזוהר. ערב פרישתה לגמלאות שולם לה גמול כוננות.

תביעתם של המערערים מבוססת על הסכם מיום 13.3.90. הם תבעו לכלול רכיבים אלו בשכרם הקובע וכן לחייב את האוניברסיטה העברית לשלם להם הפרשים של הפנסיה בגין הרכיבים האמורים החל מיום 1.4.1993 בצירוף פיצויי הלנת גימלה או הפרשי הצמדה מהיום שכל תשלום אמור היה להשתלם.

ההסכמים הרלוונטיים

בשנת 1959 נחתם בין האוניברסיטה לוועד המרכזי של הסתדרות הפקידים הסכם פנסיה (להלן - "הסכם 59").

בשנת 1982 נחתם הסכם פנסיה חדש באוניברסיטה (להלן - " הסכם 82").בהן הסכם 59 והן הסכם  82 הינם הסדרים קיבוציים.

במרץ 1990 נחתם הסכם קיבוצי מיוחד בין האוניברסיטה לבין הסתדרות הפקידים וועד התאגדות עובדי האוניברסיטה שעניינו מעבר העובדים לשבוע עבודה של 5 ימים (להלן - "הסכם 90").

פסק דינו של בית הדין האזורי

השופט הראשי יעקב נויגבורן, אליו הצטרפו נציגי הציבור מר שחרור ומר יפרח (עב' 1257/99) דחה את תביעתם להכרה ברכיבים האמורים כחלק מהשכר הקובע לפנסיה. בית הדין האזורי קבע כי תוספת שעות נוספות גלובליות ותוספת אחזקת רכב הינן תוספות אמיתיות שניתנו בתמורה לעבודה ולאחזקת רכב ולא תוספות פיקטיביות לשכר. על כן אין הן מהוות חלק מהשכר הקובע לפנסיה. אשר לרכיב הכוננות קבע בית הדין האזורי כי הוא מהווה רכיב לפנסיה. תוספת הכוננות הוחלפה בתוספת שכונתה "תוספת מאמץ וסיכון". ואכן המערערים קיבלו שווה ערך לתוספת הכוננות בפנסיה.

טענות המערערים בקליפת האגוז בבית הדין האזורי ובפנינו

המערערים טענו כי לפי הסכם 90 מקבלים עובדי האוניברסיטה העברית תמורת שעות נוספות גלובליות ללא דווח, החזקת רכב  וכוננויות ללא דווח וללא קשר לדרישות התפקיד. הוסכם שהעובדים יקבלו תוספות אלו באופן שוטף כפיצוי על השחיקה בשכרם. על כן קיבלו ומקבלים העובדים את התוספות גם בעת היעדרותם מהעבודה, כגון בעת חופשה, מחלה, מילואים או חופשת פרישה. גובה התוספות משתנה עם העלייה בדרגה. התוספות אם כן הן פיקטיביות ואינן תלויות בביצוע כלשהו, הן על כן מהוות חלק אינטגרלי משכרם הרגיל.