פסק-דין בתיק עמנ 10/06

א. מבוא

1.       המשיבה, שעיקר ממניותיה מוחזקות ע"י תאגיד זר, עוסקת בגידול אצות בבריכות, ייבושן ואריזתן בניילון, לצורך משלוח לחו"ל. את האצות מגדלת המשיבה בבריכות מי ים רדודות, אשר מדופנות ביריעות ניילון, כדי למנוע חלחול. יריעות הניילון מוחזקות במקומן ע"י רצועות מבטון.

במאי 1993 דנה ועדת ערר לענייני ארנונה שליד עיריית אילת בערר שהגישה המשיבה בגין ארנונה שהושתה עליה לתקופה מיום 1.4.90 ועד שנת 1992. בהחלטתה ציינה ועדת הערר "... שמכיוון שמנהל הארנונה התייחס לשטח "פני המים" של הבריכות - כ"שטח חקלאי", יש מקום לאפשר דרכי גישה לתפעול לאותו "שטח חקלאי" ולהתייחס אליהם באותו סיווג שקבע מנהל הארנונה לגבי "פני המים"". לפיכך, קבעה ועדת הערר כי תיגבה ארנונה מהמשיבה על פי סיווג של "שטח חקלאי", גם משטחים שאינם "פני המים", אך מצויים בתוך תחומי כל בריכה, וגם מפס ברוחב מקסימלי של 2 מטר מסביב לכל בריכה. בסיום ההחלטה נאמר "... באם יחשוב מנהל הארנונה כי קביעתו בדבר סיווג "פני המים" כ- "שטח חקלאי", היתה מוטעת ועליו לשנות את הסיווג, אין בהחלטתנו זו משום מניעה בפניו לעשות זאת". מאז מתן אותה החלטה גבו המערערים ארנונה מהמשיבה בהתאם לאמור באותה החלטה.

2.       ביום 15.11.04 הודיעו המערערים למשיבה על החלטתם לשינוי סיווג שטחים במפעלה. עיקר השינוי בכך, שבמקום סיווג בריכות האצות כ"קרקע חקלאית", סווגו בריכות האצות כ"תעשיה". לפיכך, הועמדה הארנונה בשנת 2004 על הסכום של 5,171,808.47 ש"ח, כאשר קודם לכן, החיוב בארנונה השנתית היה בסכום של כ- 300,000 ש"ח. המערערים דרשו מהמשיבה ארנונה על פי הסיווגים החדשים, לשש שנים רטרואקטיבית, כך שסה"כ חיובה של המשיבה הועמד על סכום העולה על 45 מיליון ש"ח. השגה שהמשיבה הגישה על החלטות המערערים, נדחתה. המשיבה אז הגישה ערר לועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית אילת. הערר התקבל, ושינוי הסיווג של הבריכות בוטל, כך שנותר סיווגן כ"קרקע חקלאית".

ערעורם של המערערים מופנה כנגד החלטת ועדת הערר.

ב. טענת המערערים כי דין החלטת ועדת הערר להתבטל וכי יש להשיב הדיון לועדה

3.       שני הצדדים העלו טענות כבדות משקל לגופן של השאלות הטעונות הכרעה, היינו האם הבריכות הן בניין אם לאו, והאם הפעילות בבריכות מתאימה לסיווג של תעשיה אם לאו. לצד בקשתם לקבלת הערעור עתרו המערערים, לחילופין, להשבת הדיון לועדת הערר. בסיכומיהם נימקו המערערים את בקשתם להשבת הדיון לועדת הערר, בין היתר, מאחר שלא אפשרה לצדדים לסכם את טענותיהם בטרם מתן החלטתה, התעלמה מתוספת שטח בגודל של 4,025 מ"ר לנכסי המשיבה, וכן שמעה מומחים ללא נוכחות הצדדים, ומבלי שניתנה להם הזדמנות להתייחס לדבריהם של המומחים. בתשובה לסיכומי המשיבה הוסיפו המערערים טעם נוסף, בציינם (עמ' 3) "בשולי פרק זה יצויין כי הועדה נתנה החלטה במותב של שני חברים בלבד".

4.       נקבע בסעיף 5 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו - 1976 כי "המועצה (מועצה של רשות מקומית - ר.א) תמנה ועדת ערר אחת או יותר, בהרכב של שלושה חברים מבין בעלי הזכות להיבחר כחברי המועצה, ואת היו"ר שלהן". ההחלטה נשוא הערעור ניתנה ביום 15.3.06 אך ע"י שניים מחברי ועדת הערר. משניתנה ההחלטה ע"י הרכב חסר, ההחלטה בטלה (ראו עמ"נ 15/05 בית משפט מחוזי באר שבע, מפעלי תובלה בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית אילת, ניתן ביום 8.12.06 ע"י כב' סגן הנשיא ניל הנדל והאסמכתאות המופיעות שם).

לא רק שההחלטה ניתנה בהרכב חסר, אלא, שכאמור, עולה מההחלטה כי חברי ועדת הערר פנו "למקורות מידע נוספים כדי להשלים את המידע שיאפשר החלטה שקולה ואובייקטיבית בטענה האקוטית, האם האצות צומחות בתהליך או מיוצרות. יו"ר הועדה נפגש עם מר אמנון שפר שהתמחה בסוגיה ואף הכין עבודת מחקר בנושא ועם מומחה לגידול אצות מהמכון לחקר המדבר בשדה בוקר, הד"ר אביגד וונשק אשר נתן את המידע הרלבנטי וקבע כי התהליך הוא תהליך ביולוגי ולא תהליך מכני".  מיותר לציין שאל היה לועדת הערר לנקוט בצעד שנקטה, שכן יש בו כדי לפגוע בזכויות הצדדים לדיון. נאמר לגבי ועדות ערר כדוגמת ועדת הערר בעניננו "אין ספק בדבר, כי ועדת ערר הפועלת לפי החוק הינה גוף שיפוטי, שהרי תפקידה להכריע בסכסוך שהצדדים לו הם מנהל הארנונה והאדם שנדרש לשלם ארנונה כללית. גוף מעין זה כפוף לכללי הצדק הטבעי ..." (כבוד השופט ד"ר א. גרוניס  בהפ(ב"ש) 1/90 פ"מ כרך תשנ"א חלק ראשון 485,491.)  התייעצות חברי ועדת הערר עם מומחים, ומבלי ליתן לצדדים אפשרות להתייחס לאמור על ידי אותם מומחים, יש בה משום פגיעה בכללי הצדק הטבעי.

לפיכך, מאחר וההחלטה בטלה בשל כך שניתנה על ידי הרכב חסר, ולנוכח הפגיעה האמורה בזכויות הדיון של הצדדים, הנני מחזירה הדיון לועדת הערר כדי שתדון בערר שהגישה המשיבה.

טענות הסף של המשיבה

5.       המשיבה העלתה טענות סף. מצאתי כי ראוי לדון בהן, עוד בטרם יושב הדיון לועדת הערר, שכן אילו התקבלו ניתן היה לחסוך לצדדים את הצורך לשוב ולהתדיין בפני הועדה. במסגרת טענות הסף שהמשיבה העלתה נטען כי המערערים לא היו רשאים לשנות את סיווג נכסיה לצרכי הארנונה, בשל שלושה טעמים.

א.      דיני ההקפאה.

ב.      החלטתה של ועדת הערר מיום 30.5.93 אשר נתנה תוקף להסכמות בין הצדדים.

ג.       התנהגות הצדדים לאורך השנים "תוך הסתמכות המשיבה על הארנונה עליה הוסכם".

6.       אשר לטענת המשיבה כי המערערים פעלו בניגוד לדיני ההקפאה, טענה המשיבה, כי המערערים פעלו בניגוד לתקנה 4(א) לתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), התש"ס - 2000 (להלן: "תקנות ההסדרים"). תקנה זו אוסרת שינוי, סוג, סיווג, או תת סיווג של נכס "באופן המשפיע על סכום הארנונה... אולם רשאית היא לשנות סיווג נכס אם בפועל השתנה השימוש בו".

המשיבה סמכה טיעוניה בעניין זה על האמור בעע"מ 3874/02 עיריית חדרה ואח' נ' חברת שיקרצ'י תעשיות (1995) בע"מ, דינים עליון, כרך סח 46, סעיף 10, שם נאמר "זאת ועוד, אפילו אם נפלה טעות בסיווג הנכס לצרכי ארנונה בשנת 1996, טעות זו אינה מעלה או מורידה לשאלת שינוי הסיווג. מבחינת דיני ההקפאה רשאית העירייה לשנות את הסיווג שניתן לנכס, ללא אישור מהשרים, במקרה אחד בלבד - כאשר היה שינוי בפועל בשימוש בנכס.... שינוי שכזה לא ארע בענייננו".

לעומת הנטען על ידי המשיבה, טוענים המערערים בהסתמכם על הפסיקה, כי אין התקנה אוסרת שינוי סיווג כאשר השינוי נועד למנוע הנצחת טעויות. המערערים הסתמכו על האמור בע"א 5746/91 החברה לכבלים ולחוטי חשמל בישראל בע"מ נ' המועצה המקומית בית שאן פ"ד נ(3) 876, שם נאמר "... הרשות המקומית אינה מנועה מלעלות את סכום הארנונה של נכס מסוים, אם הסכום שנקבע בשנה הקודמת מבטא הפחתה לסכום הארנונה שהגיעה כדין.... או אם הסכום שנקבע בשנה הקודמת נובע מטעות בחישוב הסכום המגיע כדין". כן הסתמכו המערערים על האמור בע"א 6501/98 עיריית הרצליה נ' רפאלה חרל"פ ואח' תק - על 2000(1) 574, "מקובל על הכל כי המערערת רשאית לתקן טעות בחישוב, אך אינה רשאית לקבוע שיטת חישוב שונה...". המערערים אף הסתמכו על האמור בע"א 975/97 המועצה המקומית עליבון נ' מקורות, פ"ד נד(2), 433 וכן עע"מ 104/03 אביבה קפלן ו-46 אחרים נ' עיריית רמת-גן.

מקובל עלי הנטען על ידי המערערים. תקנות ההסדרים לא באו לעולם כדי להנציח טעויות. לכן, רשאים היו המערערים, לאחר שלטענתם נוכחו כי טעו, להוציא למשיבה חיוב ארנונה בהתאם לסיווגים ושטחים כפי שסברו שנכון יהיה לעשות, ובעשותם כן לא פעלו בניגוד לתקנות ההסדרים.