פסק-דין בתיק עמ"ש 13757-05-10

השופטת צ' קינן

העובדות :

1.         פסק דינו של ביהמ"ש קמא נסב על ירושתה של אם הצדדים.

שתי תביעות הגיש המשיב: האחת בקשה לבטול צו ירושה, שניתן ע"י הרשם לענייני ירושה ביום 7.3.06, בקשר לעיזבון המנוחה יחיא ברכה ז"ל (להלן "המנוחה") והשנייה, בקשה למתן צו קיום לצוואת המנוחה מיום 9.6.03.

2.         המערערים והמשיב כולם ילדי המנוחה. המערערים 1-2 הינם ילדי המנוחה מנישואיה הראשונים. המשיב והמערערת 3 הינם ילדי המנוחה מנישואיה האחרונים.

3.         המנוחה הלכה לעולמה ביום 5.12.05.

ביום 7.3.06 ניתן צו ירושה על פי דין, על פיו יורשי המנוחה, בחלקים שווים, הם ארבעת ילדיה - המשיב ושלושת המערערים. עובר למתן הצו נשלח למשיב, ביום 25.1.06 מכתב רשום, בו הודע לו על  הכוונה להגיש בקשה למתן צו ירושה.

עיקרו של העיזבון, הוא מגרש (להלן: "המגרש") ודירת מגורים (להלן: "הדירה"), שהיו בבעלות משותפת של המנוחה, של המשיב ושל המערערת מס' 3, מכוחו של צו ירושת אביהם המנוח של שני האחרונים.

4.         לאחר קבלת צו הירושה ומשנודע למערערים כי המשיב השכיר את הדירה ונטל לעצמו את מלוא שכה"ד ולאחר שהמשיב התעלם מפניות המערערים להעביר להם את חלקם בשכה"ד, עתרו הם לביהמ"ש, ביום 3.6.06, בבקשה למנות את באת כוחם, מנהלת עיזבון המנוחה.

5.         המשיב התמהמה בהגשת תגובתו לבקשה, ורק לאחר שביהמ"ש הודיעו, כי בהעדר תגובה ייעתר לבקשה, הודיע המשיב לביהמ"ש ולמערערים, כי בידו צוואת המנוחה מיום 9.6.04. ביום 26.8.07, עתר לביטולו של צו הירושה ולקיום צוואת המנוחה.

6.         המחלוקת בין הצדדים, בביהמ"ש קמא, התמקדה בשתי נקודות עיקריות:

א.         האם נסיבות המקרה ובעיקרן, עצם קיומה של צוואת המנוחה בידי המבקש, בעת הוצאת צו הירושה, מאפשרות את ביטול צו ירושה.

ב.         האם נפל פגם בתוקפה של הצוואה אותה ביקש המשיב לקיים, כטענת המערערים.

7.         לעניין צו הירושה טענו המערערים, כי אין מקום להורות על ביטולו, משניתן כדין, לאחר שביום 25.1.06 נשלח למבקש מכתב על הכוונה להגיש בקשה לצו ירושה והמשיב נמנע מהתייחסות כלשהי למכתב. ביום 7.3.06 ניתן צו הירושה, בהעדר התנגדות, לפיו כל האחים יורשים בחלקים שווים.

צו הירושה נרשם בלשכת רישום המקרקעין וביום 5.3.07 נשלח למבקש מכתב, בצרוף צו הירושה. ביום 3.6.07 הוגשה בקשה למינוי מנהל עיזבון זמני. או אז ורק ביום 11.7.07 הודיע המבקש כי בידו צוואה וביום 26.8.07 עתר המשיב לביטולו של הצו. המשיבים גרסו כי עצם קיומה של צוואה אינו מהווה נימוק מספיק לבטול צו הירושה וכי שאלת אמיתותה ותוקפה של הצוואה אינו רלוונטי טרם ההחלטה בדבר האפשרות לביטול צו הירושה. לשיטתם, יש להותיר את צו הירושה על כנו, שכן הצוואה הייתה בידיעת המשיב כבר מיום החתימה הנטענת - 9.6.04 ועובר להגשת הבקשה למתן צו ירושה, עליה כאמור הודע למשיב, מבעוד מועד. משכך, טענו המערערים, לא ניתן לראות בצוואה "עובדה חדשה" ובהעדר הסבר סביר לשיהוי, כמתחייב  מסעיף 72 (א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), אין עילה לביטולו של הצו שניתן כדין.

עוד טענו המערערים, למקרה שתתקבל העתירה לביטול צו הירושה, שגם אז אין להורות על קיום הצוואה, מחמת הפגמים שבה, המחייבים פסילתה ובין היתר: כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה; כי המבקש נטל חלק בעריכתה וכי הצוואה נכתבה תחת השפעה בלתי הוגנת של המבקש על המנוחה.

פסק דינו של ביהמ"ש קמא:

8.         ביהמ"ש בחר לדון תחילה בתוקפה של הצוואה, שקיומה התבקש ע"י המשיב. לאחר ששמע את ראיות הצדדים וטיעוניהם דחה, אחת לאחת, את הטענות המערערים בדבר הפגמים וקבע כי המנוחה הייתה בריאה וצלולה, כי לא הוכח קיומו של פגם שכלי, כי לא הייתה לה כל מניעה להבחין בטיבה של הצוואה וכי לא עלה בידי המערערים לסתור את חזקת הכשרות. לעניין ההשפעה הבלתי הוגנת הנטענת, טענה זו נדחתה משביהמ"ש קמא השתכנע, כי אף שהמנוחה הייתה תלויה במשיב (אך לא רק בו), בשל גילה המתקדם ומצבה הבריאותי, לא נמצא כי התקיימו המרכיבים המקימים את החזקה, בדבר השפעה בלתי הוגנת. באשר למעורבות המשיב בעריכת הצוואה קבע ביהמ"ש קמא, כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, על אף העובדה שהמשיב הוא שבחר בעורך הדין שערך את הצוואה ושילם את שכר טרחתו ואף שתוכנה של הצוואה נמסר לעורך הדין על ידי המשיב ולמרות שהמנוחה חתמה על הצוואה בהיותה ישובה במכוניתו של המשיב, שם הודע לה לראשונה תוכנה של הצוואה וזאת באמצעות מתורגמן שנבחר ע"י המשיב, אין לראות אלה בכל אלה משום נטילת חלק פסול בעריכת הצוואה. בסיכומם של דברים דחה ביהמ"ש את טענות המשיבים בעניין תוקפה של הצוואה וקבע כי הצוואה מיום 9.6.03 הינה צוואתה האותנטית של המנוחה, המשקפת את רצונה האחרון.

9.         באשר לאפשרות בטול צו הירושה שניתן, קבע ביהמ"ש כי זוהי שאלה משפטית "המושפעת משיקולי מדיניות" וכי אף  ששיהוי בהגשת הבקשה לביטול, מהווה מחסום לדיון מחודש, מחמת הפגיעה בעקרון סופיות הדיון, הרי שאין הוא מהווה מחסום החלטי ולביהמ"ש שיקול דעת, אם לקבל את הבקשה, על אף השיהוי, או לדחותה. במסגרת שיקול דעת זה על ביהמ"ש להביא בחשבון את טיבה של ה"עובדה החדשה" ומשקלה ומנגד את מידת האיחור בהגשת הבקשה ובטיבו ובסבירותו של ההסבר לאיחור והקושי שהוא מעמיד בפני הצדדים לברור העובדות. ביהמ"ש קמא מצא, כי עצם קיומה של צוואה, שלא הייתה בפני הרשם לעת מתן הצו, מהווה "עובדה חדשה". כן קבע כי השיהוי לא היה ארוך וכי לא נגרם למערערים נזק ראייתי עקב השיהוי. משכך נעתר ביהמ"ש קמא לבקשה לביטולו של צו הירושה באומרו את הדברים הבאים: