פסק-דין בתיק עדמ 22/06

השופט עמירם רבינוביץ

1.         לפנינו ערעור לאחר מתן רשות ערעור (ברע 125/06) על פסק דינו של  בית הדין האזורי בחיפה (דמ 693/01; השופטת מהא סמיר-עמאר ונציגי הציבור רייניש וונגרקו), בו נפסקו לזכות המערערת הסכומים הבאים : 4,383 ש"ח בגין שכר עבודה; סכום של 1,315 ש"ח בגין תוספת בגובה 30% מעל שכר מינימום בשל אופי עבודתה וכן סכום של 2,346 ש"ח בגין גמול עבודה במנוחה השבועית. יחד עם זה, קוזזו מהסכומים שנפסקו לזכות המערערת הרכיבים הבאים : 1,696 ש"ח המהווים תשלום ששילם המשיב עבור ביטוח רפואי למערערת לשנה אחת מראש, 2,264 ש"ח המהווים תשלום עבור כרטיסי טיסה, 1,227 ש"ח המהווים עמלה ששילם המשיב לחברת כוח אדם קריירה בע"מ עבור הבאתה של המערערת ארצה וסכום של 468 ש"ח עבור תרגומים שביצע המשיב לצורך הפרכת התביעה.

            בית הדין האזורי נימק את קיזוז סכומים אלה בעזיבתה הפתאומית של המערערת את עבודתה ללא כל הודעה מראש. טרם שנבוא לכלל הכרעה בערעור נעמוד תחילה על הרקע העובדתי הצריך לפסיקת הדין הערעור.

הרקע העובדתי

2.         המערערת, ילידת ואזרחית רומניה, הגיעה ארצה על מנת לטפל בחמותו של המשיב שהייתה זקוקה לשירותים סיעודיים. עבודתה אצל המשיב החלה ביום 24.9.1999 והסתיימה ביום 9.11.1999, מועד בו עזבה המערערת את בית המשיב בנסיבות השנויות במחלוקת בין הצדדים. אין חולק, כי בתקופת עבודתה של המערערת אצל המשיב לא שולם לה שכרה, למעט "דמי כיס" בגובה 100 ש"ח.

3.         בבית הדין האזורי הציג המשיב מסמך שנחזה להיות חוזה עבודה בין הצדדים, לפיו שכרה החודשי של המערערת יעמוד על 500$. עוד נקבע במסמך כי : "ממשכורת העובדת ינוכה יחסית מחיר כרטיס הטיסה (במקרה ואין לה כסף לתשלום כרטיס הטיסה כדי להגיע לישראל) ; ביטוח בריאות חובה, הוצאות החברה כתוצאה מהבאת הגברת לישראל יהיו בהתאם להוראות משרד הפנים" (כך במקור - ע.ר). ביום 18.11.1998 חתמה המערערת על הסכם נוסף עם חברת ר.ט.ס במסגרת ההסכם התחייבה המערערת לעבוד שנה שלמה והצהירה, כי "אני מתחייבת לא לעזוב את מקום עבודתי לפני סיום ההסכם עם סוכנות התעסוקה ו/או עם המשפחה בנדון. אם לא אעשה כן, ידוע לי כי לא אוכל לעבוד חוקית מטעם משרד תעסוקה אחר או אצל משפחה אחרת, ללא הסכמת המשפחה אשר הביאה אותי לישראל ואשר ערבה עבורי במשרד הפנים. במקרים כנ"ל יהיה עלי לחזור לרומניה על חשבוני ולא לפני שיורידו לי מהמשכורת חודשיים עבודה (תלוי במשפחה)".

4.         עם עזיבתה את בית המשיב נעצרה המערערת למשך שישה ימים על ידי משטרת ישראל. לאחר שחרורה החלה לעבוד אצל משפחה אחרת עד ליום 18.8.2002, מועד בו חזרה לרומניה.

5.         כשנה לאחר עזיבתה את בית המשיב הגישה המערערת את התביעה, מושא ערעור זה, לבית הדין האזורי, במסגרתה עתרה לסעדים הבאים : שכר עבודה ; גמול בגין עבודה בשעות נוספות ; גמול בגין עבודה בימי המנוחה השבועית ונזק בגין אי השבת דרכון.

פסק דינו של בית הדין האזורי 

6.         בית הדין האזורי קיבל, בעיקרו של דבר, את תביעת המערערת לתשלום שכר עבודה ופסק למערערת תשלום נוסף בגובה 30% משכר מינימום בשל אופי עבודתה וזאת בהסתמך על ההלכה שנפסקה בע"ע 1113/02 יוהאנה טודורנג'אן - מעיין משה וצבייה, פד"ע לט, 409. כמו כן פסק בית הדין האזורי למערערת גמול בגין עבודתה בימי המנוחה השבועית. בית הדין האזורי קבע גם, כי המערערת עזבה את מקום עבודתה מבלי לתאם זאת עם המשיב, וכי הפרה את התחייבותה לעבוד שנה רצופה אצל המשיב. כפועל יוצא מקביעות אלה, ומשלא הוכחו, לשיטת בית הדין האזורי, נסיבות מיוחדות שיצדיקו עזיבתה הפתאומית של המערערת, מצא בית הדין האזורי לקזז את הרכיבים שפורטו בסעיף 1 לפסק דין זה מכלל הסכומים שנפסקו לזכות המערערת. על הקיזוז שבוצע מסכומים אלה, למעט הקיזוז בגין כרטיסי טיסה מוסב הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים

7.         בערעור לפנינו טענה המערערת כי במהלך הדיון שהתנהל בבית הדין האזורי הוכח, כי המשיב לא שילם לה את שכרה, ולכן לפי ההוראה הקבועה בסעיף 10(1) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א - 2001 רשאית הייתה לעזוב את העבודה ללא מתן הודעה מוקדמת,  ומכאן שכל הקיזוזים שנעשו בגין "עזיבתה הפתאומית" לא היה להם מקום. המערערת גם טענה, כי אין מקום לגלגל עליה את התשלום ששילם המשיב לחברת כוח אדם קריירה (להלן - קריירה) בעד הסדרת הגעתה מרומניה לישראל, הואיל ואין בסיס משפטי לחיובה בחיוב זה מטעמים אלה: איש לא טען לחיוב חוזי של המערערת  בתשלום זה ; החיוב נוגד את הוראת סעיף 12(ב) לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, תשנ"ו-1996 (להלן - חוק קבלני כוח אדם) ; איש לא חייב את המשיב לבחור להביא את המערערת ארצה באמצעות קריירה או באמצעות חברת כוח אדם בכלל ; אין קשר סיבתי בין אי מתן ההודעה המוקדמת לבין התשלום לקריירה.

8.         באשר להוצאות שהוציא המשיב עבור ביטוחה לשנה שלמה טענה המערערת כי לא היה מקום להשיתן מטעמים אלה: המערערת הוכיחה, כי המשפחה האחרת אליה עברה עשתה לה ביטוח רפואי בתקופת עבודתה אצלה ; על פי תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי), תשס"ב - 2001 המעסיק רשאי לנכות משכר העובד סכום שלא יעלה על 100.45 ש"ח לחודש ומכל מקום היה על המשיב לפעול להקטנת הנזק ולבטל את הביטוח הרפואי שנעשה למערערת עם עזיבתה. המערערת טענה גם כי לא היה מקום לחייבה ב"הוצאות התרגום" של המשיב שכן תביעתה התקבלה ומשמעות הקיזוז היא, למעשה, פסיקת הוצאות לזכות המשיב. 

9.         המשיב תמך בפסק דינו של בית הדין האזורי וטען, כי לא היו נסיבות המצדיקות את עזיבתה הפתאומית של המערערת את מקום עבודתה, ולכן בדין קוזזו הסכומים שנפסק שיש לקזזם.

הכרעה

10.       לאחר בחינת טענות הצדדים הגענו למסקנה, כי דין הערעור להתקבל. סבורים אנו, כי גם אם חלה על המערערת החובה ליתן הודעה מוקדמת להתפטרות, וחובה זו הופרה על ידה, אין הפרת חובה זו יכולה להוות נימוק לביצוע הקיזוזים שהורה עליהם בית הדין האזורי. ככל שאכן הופרה החובה ליתן הודעה מוקדמת, היה על בית הדין האזורי לפסוק, כי על המערערת לשלם למשיב פיצוי בגין הפרת החובה, אך מכל מקום אין קשר סיבתי בין עזיבתה הפתאומית של המערערת והפרת החובה ליתן הודעה מוקדמת לקיזוזים שבוצעו בפסק דינו של בית הדין האזורי ושאין בינם ואי מתן ההודעה המוקדמת והעזיבה הפתאומית זיקה כלשהיא. משאלו הם פני הדברים, נפנה לבחון האם ישנו מקור אחר מכוחו ניתן היה לבצע את הקיזוזים עליהם הורה בית הדין האזורי.

11.       קיזוז העמלה ששולמה לקריירה - אנו סבורים, כי לקיזוז זה אין כל בסיס משפטי. סעיף 12(ב) לחוק קבלני כוח אדם קובע כי : " מי שאצלו מועסק בפועל עובד של קבלן כוח אדם לא ידרוש ולא יגבה מהעובד בדרך כלשהי תמורה מלאה או חלקית של סכומים שהוא שילם לקבלן כוח האדם בעד שירותיו או כהחזר הוצאותיו, בין במישרין בין בעקיפין".

            במקרה הנוכחי, ספק אם הוראה זו חלה במישרין על המערערת, ואולם ניתן להסיק ממנה על המדיניות המשפטית הראויה. גם המסמך שהציג המשיב בבית הדין האזורי הנחזה להיות חוזה העבודה בין הצדדים, כפי שפורט לעיל, אינו יכול לשמש מקור משפטי לחיוב המערערת בתשלום העמלה לקריירה, שכן לשונו אינו ברורה כלל ועיקר, ומכל מקום המערערת הכחישה כי חתמה עליו, הספק בעניין זה פועל לרעת המשיב. כאמור, גם לו חתמה המערערת עליו, האמור בו לעניין זה סותר את הרציונל שמאחורי הוראת סעיף 12(ב) לחוק קבלני כח אדם,ולכן אין לאכוף אותו. לאור כל האמור לעיל, אין לקזז את העמלה ששילם המשיב לקריירה משכרה של המערערת.

12.       קיזוז הביטוח הרפואי - כפי שעולה ממוצג נ/5 - אישור חברת הביטוח שילוח על עריכת ביטוח רפואי - שילם המשיב עבור ביטוח רפואי למערערת עם הגעתה ארצה לתקופה של שנה. במאמר מוסגר נציין, כי העסקתה של המערערת החלה והסתיימה עוד טרם כניסתו לתוקף של סעיף 1ד' לחוק עובדים זרים, תשנ"א  - 1991, הקובע כי על המעביד לערוך ביטוח רפואי לעובדיו, ומאפשר לנכות בגין הביטוח הרפואי בתנאים מסויימים סכומים משכרו של העובד, וכן טרם כניסתן לתוקף של התקנות שהותקנו מכוח הסעיף האמור. בנסיבות אלה, יש לבחון, האם קיים בסיס משפטי אחר לחיוב המערערת בתשלום הביטוח הרפואי. במסמך שהציג המשיב בבית הדין האזורי, שלגביו נטען כי היה חוזה העבודה בין הצדדים, הסכימה המערערת לניכוי הביטוח הרפואי משכרה, ואולם כאמור המערערת הכחישה כי חתמה על מסמך זה. יחד עם זה, בחקירתה הנגדית בבית הדין האזורי אישרה המערערת, כי הסכימה לניכוי הביטוח הרפואי משכרה (ראו עמוד 4 לפרוטוקול בית הדין האזורי, שורה 19). משאלו הם פני הדברים, רשאי היה המשיב לנכות משכרה של המערערת את עלות הביטוח הרפואי. יחד עם זה, סבורים אנו, כי היה על המשיב לפעול להקטנת נזקיו ולבטל את הביטוח הרפואי שנערך כאמור לשנה מראש עם עזיבתה של המערערת את ביתו. אפשרות זו מעוגנת במוצג נ/5 שפורט לעיל, בו נכתב "אם המעסיק יחליט לבטלו, אנו [חברת הביטוח - ע.ר] מתחייבים להודיעכם על כך ללא דיחוי". אשר על כן ומשעלות הביטוח לשנה שלמה עמדה על 1,696 ש"ח יש לקבוע כי העלות ליום עמדה על 4.6 ש"ח. המערערת הועסקה אצל המשיב 47 יום, ולכן עלות הביטוח הרפואי המותרת לניכוי עומדת על 218 ש"ח (4.6 X 47).

13.       קיזוז "הוצאות תרגום" שהוציא המשיב בשל ניהול ההליך בבית הדין האזורי - תביעתה של המערערת בבית הדין האזורי התקבלה. סבורים אנו, כי קיזוז סכומים שהוציא המשיב לצורך ניהול המשפט משמעותו, הלכה למעשה, השתת הוצאות משפט על המערערת, ולכן דינו להתבטל.