פסק-דין בתיק עבל 484/03

השופט עמירם רבינוביץ

1.   האם כדין נדחתה תביעתו של המערער מהמשיב (להלן - המוסד) לתשלום דמי אבטלה? זו השאלה הדורשת הכרעתנו, במסגרת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (השופט חיים ארמון ונציגי ציבור גב' אורה סיידא ומר דן מיבר; בל 1766/02).

2.   המערער, בעל רשיון נהיגה על מונית, עבד במשך שלושים שנה כנהג שכיר במקומות עבודה שונים. בחודש אוקטובר 2000 פוטר ממקום עבודתו. השאלה מה הייתה מתכונת העסקתו בחודשים שלאחר פיטוריו היא העומדת בלב הדיון. לטענת המערער, בשלב זה ביקשה ביתו, נידא, ילידת 1980 (להלן: - נידא), להקים עסק של הפעלת מוניות, והוא החל לעבוד כנהג שכיר בעסק שהקימה ביתו, "מוניות סרין" שמו (להלן - העסק). העסק אותו פתחה נידא לא האריך ימים, ונסגר ביום 1.8.2001. כעבור חודש ימים, ביום 13.9.2001, הגיש המערער למוסד תביעה לתשלום דמי אבטלה. בתביעתו טען, כי היה שכיר בעסק מיום הקמתו ועד לסגירתו. המוסד דחה את תביעת המערער, בנימוק לפיו המערער היה עצמאי ולא עבד כשכיר בעסק, על כן אין הוא עונה להגדרת מבוטח לצורך תשלום דמי אבטלה, כקבוע בסעיף 158 לחוק הביטוח הלאומי, תשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי). המערער לא השלים עם החלטת המוסד והגיש תביעתו לבית הדין האזורי.

 3.  בית הדין האזורי דחה בפסק דינו את הגירסה שהציג המערער. בתוך כך ציין בית הדין, כי " אנו הגענו למסקנה כי היוזמה להקמת העסק היתה של התובע [המערער] ולא של נידא". מסקנה זו ביסס בית הדין, בין היתר, על סתירות שהתגלו בין הגרסאות השונות שמסרו המערער ונידא בפני חוקרי המוסד  ובבית הדין. עוד מצא בית הדין סתירות בין גרסאות השניים בנוגע לאופן תשלום משכורתו של המערער. בהקשר זה ציין בית הדין, כי בעוד שהמערער עבד בהיקף של משרה מלאה לפחות, השכר ששולם לו על ידי העסק לא הגיע לגובה שכר המינימום. בהתחשב במכלול העדויות והראיות, ובמיוחד בשים לב לסתירות בין גרסאותיהם של המערער ונידא, דחה בית הדין את טענת המערער, לפיה נשכר לעבוד בעסק שהקימה ביתו ועל כן דחה את תביעתו. מכאן הערעור שלפנינו.

4.   במסגרת ערעורו עמד המערער על טענתו, לפיה נשכר על ידי ביתו נידא לשמש כנהג מונית בעסק אותו הקימה, ועל כן, משנסגר העסק, זכאי הוא לתשלום דמי אבטלה על פי חוק הביטוח הלאומי.

       המוסד תמך בפסק דינו של בית הדין האזורי, על קביעותיו ומסקנותיו.

5.   בישיבת קדם הערעור שהתקיימה בפני בקשו הצדדים, כי פסק הדין יינתן על  סמך הטענות שנטענו בישיבה עצמה ועל סמך כלל החומר המצוי בתיק.

6.   לאחר שנתנו דעתנו לכלל חומר הראיות, כפי שנפרש בפני בית הדין האזורי ובפנינו ולטענות הצדדים בערעור, הגענו לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות, באשר המערער לא השכיל להוכיח את טענתו, לפיה הועסק כשכיר בעסק שהקימה ביתו, כפי שנפרט להלן.

7.   ככלל, יחס של קרבה משפחתית אינו מונע מיניה וביה אפשרות להכרה בהיווצרות יחסי עובד-מעביד. ואולם, שעה שמדובר בצדדים ליחסי עבודה שהם קרובי משפחה, תביעת בן המשפחה להכרה בזכות מהזכויות שמקנים דיני הביטחון הסוציאלי תיבחן ביתר קפידה. זאת, במטרה להשיב על השאלה האמנם נוצרו בנסיבות העניין יחסי עבודה ממשיים, המסדירים את מארג הזכויות והחובות הנובעים מקיומם של יחסים כאמור.

       בהקשר זה ציין הנשיא אדלר בפסק הדין ב עניין יהלום, כי "נטל ההוכחה כי יחסים בין בני משפחה חורגים מגדר עזרה משפחתית הדדית ולובשים אופי של יחסי עובד-מעביד, מוטל על בן המשפחה הטוען לקיומם" (ראו: עב"ל 20105/96 יהלום - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו 603, 616). עוד נקבע, כי במקרה כזה ניתן לעשות שימוש בפרמטרים שהותוו ב הלכת גרוסקופף, במסגרתם בוחנים האם הסדר העבודה הינו אמיתי או שמא מדובר בפיקציה, וכן האם ניתן לקבוע מה היה שכרו של העובד (ראו: עב"ל 20182/97 המוסד לביטוח לאומי - גרוסקופף, פד"ע לד 97).

8.   במקרה שלפנינו מאמצים אנו את מסקנת בית הדין האזורי, לפיה לא הרים  המערער את הנטל המוטל עליו להוכיח קיום יחסי עובד ומעביד בינו ובין ביתו. מידת האותנטיות של העסקתו כשכיר בעסק שהקימה ביתו נידא מפוקפקת, לאור סתירות שהתגלו בגרסה שמסרה ובגרסת אביה, המערער. סתירות אלה מוליכות למסקנה, כי אין להכיר במערער כשכיר לשם קבלת דמי אבטלה מכוח חוק הביטוח הלאומי. נעמוד בתמצית על עיקר הסתירות שהתגלו בגרסאות המערער וביתו.

9.   בהודעה שמסר לחוקר המוסד ביום 17.3.2002 טען המערער, כי בחודש אוקטובר 2000 " הבת שלי החליטה לקנות מונית דרך הלוואה... היא קנתה רכב ואמרה שאני יעבוד אצלה כשכיר על המונית וככה היה, היא לקחה הלוואה, השכירה מספר ממוניות תמר בנצרת עלית... ואני עבדתי כשכיר על המונית". לשאלת חוקר המוסד ענה המערער כי, "רק בגלל שאני אבא שלה היא הסכימה לעשות ככה". יצוין, כי כפי שעולה מתוך חקירתו של המערער, כל אותה עת התגוררה בתו בירושלים, לצורך לימודים אקדמאיים ועבודה.

       בהודעתה מיום 25.4.2002 בפני חוקר המוסד טענה נידא, כי " אני קניתי רכב ושכרתי מס' של מונית ונתתי לאבא שלי לעבוד על המונית כנהג". ובהמשך: "אני הייתי אומרת לאבא שלי מה לעשות... אני פיטרתי את אבא שלי... בגלל שהעסק לא משתלם וגם היינו בהפסד". 

10. לעומת זאת, בדיון שהתקיים בבית הדין ביום 8.10.2002 טען המערער כי "אני מצאתי את המונית ואמרתי לה [לנידא] והיא החליטה לקנות [את המונית]. היא הבת שלי ואני גאה בה. יש לה שכל והיא רצתה למצוא פרנסה".

       בחקירתו הנגדית, שהתקיימה בישיבת בית הדין מיום 17.12.2002, השיב המערער " : "נכון שאם היה נהג אחר היא לא הייתה פותחת את העסק, היא לא פתחה אותו בשבילי, אלא בשבילה, היא לא היתה פותחת עסק עם נהג אחר, אבל זה לא אומר שהיא פתחה את העסק בשבילי. לא היה לה נסיון בנהגות. היה לה נסיון שאני נאמן.

בהמשך הודה המערער, כי הלך יחד עם בתו לרואה חשבון, על מנת שיטפל בעניינים שונים הקשורים בעסק, והסביר: "אני הלכתי איתה, אסור לי? את יודעת מה זה בת ערביה, היא לא תלך לבד".

ועוד הוסיף המערער בחקירתו הנגדית, כי " אני הצעתי לבת שלי להתקשר עם מוניות תמר. נכון שהיא לא מבינה בזה כלום"; כי הוא "סגר" את עסקת רכישת המונית עם מתווך; וכי "את המספר [למונית] השכרתי אותו, היא השכירה אותו, ממישהו מנצרת".

       מאידך,טענה נידה בחקירתה הנגדית בבית הדין, כי " לא נכון שבאוקטובר 2000 אני קניתי מונית, אבא שלי קנה". בניגוד לגרסת אביה טענה נידא, כי " אני שאלתי אם הוא [המערער] יכול [לעשות שימוש במונית]. אם הוא לא היה יכול - הייתי הולכת למישהו אחר". בהמשך חקירתה הודתה כי אביה הוא שנסע לקנות את המונית, אולם רק לאחר ש" אני אמרתי לו לקנות את המכונית הזו".

11. מהאמור לעיל עולות סתירות בין גרסאות המערער וביתו, באשר למידת המעורבות של המערער בשלבים השונים של הקמת העסק והפעלתו, כמו גם בכל הנוגע למטרת הקמת העסק על ידי נידא. סתירות אלה מובילות אל אותה מסקנה אליה הגיע בית הדין האזורי, לפיה לאחר פיטורי אביה מעבודתו נרתמה ביתו לעזרתו. היא ניצלה את האפשרות שעמדה לרשותה כסטודנטית ונטלה הלוואה לשם רכישת מונית. המערער הוא שיצר את הקשר עם מתווך ורכש ממנו את המונית, אשר נרשמה על שמה של נידא. המערער הוא זה שיצר בהמשך את הקשר עם תחנת המוניות "תמר" בנצרת עלית, ממנה שכר את הרשיון להפעלת המונית. המערער הוא שעמד בקשר עם רואה החשבון, שטיפל ברישומה של נידא כעוסקת עצמאית וכמעסיקה, וברישומו שלו כשכיר בעסק. עד לסגירת העסק הפעיל המערער את המונית, תוך שיתוף פעולה עם תחנת המוניות "תמר" שבנצרת עלית. כל אותה עת השתמש בפדיון שהופק לשם פרנסתו. במשך כל פרק הזמן האמור הוסיפה נידא להתגורר בירושלים, שם למדה ועבדה. כשהפדיון מהפעלת המונית לא ענה על הציפיות, החליט המערער לסגור את העסק, כשלצורך כך הוציאה נידא לאביה מכתב פיטורים ודיווחה לשלטונות המס על סגירת העסק.