פסק-דין בתיק עבל 278/06

השופט יגאל פליטמן

1.         לפנינו ערעור לאחר קבלת רשות (בר"ע 187/06) על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט הראשי מיכאל שפיצר; בל 687/05) אשר קיבל את ערעורו של מר מלצר על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 21.6.06 (להלן - הוועדה).

2.         להלן עובדות המקרה הדרושות לענייננו:

א.        בשנת 95 נחבל מר מלצר בברך שמאל ללא קשר לעבודתו ולאחר מכן ביום 10.10.01 הוא נחבל בשנית באותה ברך בתאונה שהוכרה תאונת עבודה.

ב.         בעקבות תאונת העבודה קבעה ועדה רפואית לעררים מיום 4.5.04 שלמר מלצר נכות כוללת בשיעור של 20% על פי סעיף 48(2)(ב) אי יציבות אחורית קדמית של הברך, ולאחר ניכוי 10% בגין מצב קודם על פי סעיף 35(1)(ב) למבחנים נותרה לו נכות עקב תאונת העבודה בשיעור של 10%.

ג.         מר מלצר הגיש ערעור על אותה החלטה, ובדיון שקויים בבית הדין האזורי (השופט משה טווינה; בל 2355/04) נפסק, כי "הערעור נדחה למעט בשאלת קביעת הוועדה לעניין ניכוי מצב קודם. לעניין זה יוחזר עניינו של המערער לוועדה, אשר תסביר ותפרט מהם אותם נתונים רפואיים שיש בפניה אשר מעידים על נכות קודמת ממנה סבל המערער קודם לתאונה המצדיקים ניכוי בשל מצב קודם.

ד.         בעקבות פסק הדין התכנסה הוועדה בשנית 31.6.05, והבהירה בהחלטתה, כי על פי ממצאי בדיקה מ-14.7.95 בנוגע לחבלה בברך מ-1995 מדובר היה "בנפילה עם תנועה סיבובית של הברך מלווה בתפליט של נוזל עם עדות לנזק לרצועה הצדדית פנימית... ועדות קלינית לנזק של הרצועה הצולבת הקדמית".

            רישומים  נוספים אצל ד"ר ולקס מעידים על טיב החבלה. הדלדול הניכר של שרירי הירך אותו מצא ד"ר רוזנטל כ-3 חודשים לאחר תאונת העבודה, לא יכול היה לקרות באופן הזה אלמלי החבלה הקודמת.

לאור זאת הערכתה היתה, שאי ספיקה של הרצועה המצולבת הקדמית ב-1995, הפכה לאחר חבלה זהה (בתאונת העבודה), לקרע בתקופת הביניים בין 1995 ו-2001.

מעבר לכך הוסיפה הוועדה ואמרה שאף שלא היו ביקורים אורטופדיים אין זה שולל אי ספיקה של הרצועה. על פי האמור לעיל החליטה הוועדה, כי הוא עומדת מאחורי החלטתה מיום 4.5.04 לניכוי מצב קודם בשיעור של מחצית בגין התאונה ב-1995.

3.         המערער ערער בשנית על החלטת הוועדה ובפסק דינו קיבל בית הדין את ערעורו וקבע, כי "אין מחלוקת שבין שנים 1995 ל-2001 לא היו ביקורים אורטופדיים וכי היה נזק לרצועות הברך, אך בין נזק למגבלה או הפרעה תפקודית המעניקה נכות רב המרחק; ובכל מקרה אין מדובר בנתונים מוכחים כדרישת הפסיקה ולכל היותר מדובר בהערכה כדברי הוועדה עצמה".

בנסיבות אלה הפעיל בית הדין את סמכותו לבטל את החלטתה השנייה של הוועדה בדבר ניכוי קודם ולפיכך, נכותו הצמיתה של המערער נקבעה על ידו לשיעור 20% בגין פריט ליקוי 48(2)(ב) החל מיום 2.4.02, כפי שקבעה הוועדה ללא ניכוי המצב הקודם.

4.         המוסד ערער על אותו פסק דין, לאחר קבלת רשות ובדיון בקדם הערעור בקשו הצדדים להכתיב לפרוטוקול טענותיהם שירשמו ויחשבו לסיכומים בכתב מטעמם וכי פסק הדין ינתן על ידי המותב על סמך זאת וכל חומר התיק.

5.         בערעורו טען המוסד, כי בפסק דינו שם עצמו בית הדין במקומה של הוועדה, שכן בהחלטתו יש משום קביעת אחוזי נכותו של המשיב וזאת בניגוד להלכה הפסוקה לפיה, לוועדה הסמכות הבלעדית לקבוע את נכותו של הנפגע. לאור האמור נתבקש בית הדין לקבוע כי לא נפלה טעות בהחלטת הוועדה, ולחילופין להחזיר את עניינו של המבקש לוועדה אשר תשוב ותנמק החלטתה בנוגע למצב הקודם.

6.         עיקר טיעונו של מר מלצר היה:

א.        אין לנכות מצב קודם אלא על פי הנכות הרפואית שהיתה נפסקת עובר לפני התאונה ע"י וועדה, אילו היה  מר מלצר נבדק באותה עת על ידה.

ב.         לא ניתן להסתמך על קביעת הוועדה לעניין דלדול השרירים לפי חוות דעת  רוזנטל,  ולא ניתן לנכות בגינה מצב קודם.

ג.         אין כל ראייה מוכחת המצדיקה ניכוי מצב קודם, מה גם שאין מחלוקת שבין השנים 95 ל-2001 לא היו למר מלצר ביקורים אורטופדיים.

ד.         אפילו יתקבל ערעור המוסד, אין מקום לאשר את החלטת הוועדה בנוגע לניכוי המצב הקודם אלא יש להשיב את עניינו של מר מלצר לוועדה.

7.         לאחר עיון בכל חומר התיק ובחינת טענות הצדדים פוסקים אנו כזאת: