פסק-דין בתיק עבל 1524/02

השופט יגאל פליטמן

1.      בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (סגנית השופט הראשי איטה קציר; בל 4153/00) בו התקבלה תביעת המשיבה כנגד החלטת המשיב (להלן- המוסד) לדחות את תביעתה לתשלום דמי אבטלה. 

2.      ואלו עיקרי העובדות, כפי שפורטו בפסק דינו של בית הדין האזורי:

"1. התובעת עבדה כ"פקידה כללית" בחברת צדוק ציון בע"מ שבבעלות צדוק ציון שהינו בעלה של התובעת (המשיבה- י.פ.) מאז 1.1.96 ועד 31.12.99 - אז פוטרה מעבודתה עקב צמצום בהיקף העבודה. לתובעת מניה אחת בחברה.

2. בכל תקופת עבודתה שולם לתובעת שכר עבודה, הוצאו לה תלושי שכר וכן שולמו בגינה דמי ביטוח לאומי ומס בריאות.

3. עבודתה של התובעת בוצעה מביתה - שם היה לה חדר עבודה מצוייד בכל הדרוש לניהול משרד.

4. במהלך עבודתה היתה התובעת אחראית על נושאי המנהלה, המזכירות והאדמיניסטרציה של החברה, לרבות ריכוז ומעקב אחר פעילות העובדים והעברת הנתונים למנהלי החשבונות, בצוע שליחויות החברה בכל רחבי הארץ, הכנת הצעות למכרזים ומסירתם, קשר רציף מול ספקי החברה, טיפול וקשר שוטפים עם מוסדות כגון בנקים, המוסד לביטוח לאומי, רשות הדואר, עיריות, רשויות המס וכן ארגון וניהול מאגרי מידע ממוחשבים של החברה".

3.      תביעתה של המערערת לתשלום דמי אבטלה נדחתה על ידי המוסד במכתבו מיום 21.5.2000 משני הנימוקים הבאים: המשיבה אינה מבוטחת לפי ס' 158 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה- 1995 (להלן- החוק); המשיבה לא השלימה תקופת אכשרה כנדרש בס' 161 לחוק. כנגד החלטה זו של המוסד הגישה המשיבה תביעתה לבית הדין האזורי.

4.      יצויין, כי המוסד זנח את טענתו בדבר אי השלמת תקופת האכשרה הנדרשת בחוק, במהלך הדיון בתביעה. לפיכך, הועמד הדיון בבית הדין האזורי על השאלה, האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין המשיבה לבין חברת צדוק ציון בע"מ (להלן- החברה) בתקופה הרלבנטית לתביעה.

5.      בית הדין האזורי קבע, כי אין בעובדה שהמשיבה קיבלה שכר גבוה יחסית כדי לסתור את מעמדה של המשיבה כעובדת על פי החוק, שכן על פי הפסיקה, במקרה של העסקת קרוב משפחה, דווקא תשלום שכר סמלי בלבד יש בו כדי להעיד על פיקציה ביחסי העבודה בין הצדדים, ולא שכר גבוה. עוד העיר בית הדין האזורי, כי המוסד נתלה לעניין זה בהגדרת המשיבה עצמה בדבר היותה "פקידה כללית", אולם המשיבה יכלה להגדיר את תפקידה גם בצורה אחרת. באשר לעובדה כי המשיבה עבדה מביתה נקבע, כי אין בכך כדי לסתור את היותה של המשיבה עובדת של החברה בהתאם למבחן הפיקוח. בית הדין האזורי קבע, כי על פי מבחן כוונת הצדדים, יש לראות במשיבה עובדת של החברה, הן מבחינת התמורה שקיבלה בגין עבודתה והן מבחינת היקף תפקידיה, לאור עדותם של המשיבה ושל בעלה לפיה הייתה המשיבה מצויה היטב בנעשה חברה, אף יותר מבעלה. עוד ציין בית הדין האזורי, כי העובדה שתשעה חודשים קודם לפיטוריה שילם לה המוסד דמי פגיעה בגין תאונת עבודה שאירעה לה, מוכיחה כי המוסד ראה בה "עובדת", עובדה שהמוסד לא הכחיש, ואף לא סיפק הסבר כלשהו מדוע חל שינוי בעמדתו לעניין זה.

לאור האמור, קבע בית הדין האזורי כי אין ספק שהמשיבה עבדה בחברה בפועל, ולפיכך קבע כי נתקיימו יחסי עובד ומעביד בין המשיבה לבין החברה, ומשכך- קיבל את התביעה וקבע כי המשיבה זכאית לתשלום דמי אבטלה, וחייב את המוסד לשלם למשיבה הוצאות משפט בסך של 2,000 ש"ח.

6.      בערעורו בפנינו טען המוסד, כי בית הדין האזורי התעלם מן העובדות הבאות: שכרה של המשיבה הוכפל דווקא בתקופה בה הייתה החברה, לכאורה, מצויה בקשיים כלכליים; למרות שנטען כי המשיבה פוטרה עקב צמצומים בחברה, הרי שביתה הועסקה במקביל לה בתקופה האחרונה לעבודתה, ואף מילאה את מקומה של המשיבה בחברה לאחר פיטוריה; המשיבה הייתה בעלת זכות חתימה בחברה; בין החברה לבין המשיבה לא נחתם חוזה העסקה כלשהו ולא נערך כל פיקוח על שעות עבודתה; המשיבה לא הייתה זכאית לימי חופשה ואף לא שולם לה פדיון חופשה לאחר פיטוריה. לאור האמור טען המוסד, כי המשיבה נהגה בחברה מנהג בעלים, ולחילופין- כי יש לראות בעבודתה של המשיבה בחברה בגדר עזרה משפחתית גרידא. עוד ביקש המוסד, כי אם אכן תוכר המשיבה כעובדת החברה, הרי שאין לראות בשכרה של המשיבה בתקופה האחרונה לעבודתה כשכר הקובע לצורך תשלום דמי האבטלה.

7.      המשיבה תמכה בעיקרי הטיעון מטעמה בפסק דינו של בית הדין האזורי והוסיפה, כי מדובר בערעור על קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי, אשר אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. 

8.      בתיק זה התקיימו שתי ישיבות קדם ערעור. בישיבת קדם הערעור הראשונה הסכימו הצדדים כי המשיבה תשלים טיעוניה בכתב, תוך התמקדות בעניין גובה השכר ששולם לה במהלך תקופת עבודתה בחברה, וכי ב"כ המוסד תשיב לנטען במהלך ישיבת קדם הערעור הבאה שתיקבע. בישיבת קדם הערעור השניה חזרה ב"כ המוסד על טיעוניה בערעור, והדגישה, כי המוסד הכיר בתאונת העבודה שאירעה למשיבה באופן אוטומטי, על פי אישור המעביד, ומבלי שנבחנה שאלת קיום יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. עוד נטען, כי לא ברור במה עבדה המשיבה ומדוע פוטרה, וכן לא ברור מדוע היו תנודות בשכרה של המשיבה במהלך תקופת עבודתה. המשיבה הגיבה בכתב לסיכומי המוסד.

דיון והכרעה:

לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים ולכלל החומר שהובא לפנינו, הגענו למסקנה, כי דין הערעור להידחות.

9.      הערעור מכוון, בעיקרו של דבר, כנגד ממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי בדבר קיום יחסי עובד ומעביד בין המשיבה לבין החברה, והמשקל שנתן לעדויות ולראיות שהובאו בפניו לעניין זה. לא מצאנו כי מקרה זה הינו מן המקרים החריגים בהם תתערב ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית אשר ראתה ושמעה את העדים.

10.  על האמור נוסיף מספר נקודות:

         א.        מן העדויות והראיות שנשמעו בפני בית הדין האזורי עולה, כי עבודתה של המשיבה לא הייתה בגדר עזרה משפחתית גרידא, אלא המשיבה ניהלה למעשה את החברה, וביצעה בה תפקיד ממשי. המשיבה עבדה בחברה במשך 4 שנים רצופות, ואף עולה כי הייתה מצויה בענייני החברה יותר מבעלה. חיזוק לקביעה זו ניתן למצוא בעובדה שביתה של המשיבה נכנסה לעבוד במקומה לאחר פיטוריה של המשיבה, המעידה על כך שהמשיבה מילאה תפקיד אמיתי בחברה.

          ב.         אין לקבל את הטענה כי המשיבה הייתה, למעשה, בעלת השליטה בחברה, לאור העובדה שהחזיקה במניה אחת בלבד ממניות החברה.