פסק-דין בתיק עבל 138/07

השופטת ורדה וירט-ליבנה

1.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת מיכל לויט; בל 92360/99) בו נדחתה תביעתו של המערער להכיר באוטם בשריר הלב שאירע לו ביום 18.9.97 כתאונת עבודה על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן גם החוק).

עיקר עובדות המקרה, ההליך בבית הדין האזורי ופסק דינו :

2.         המערער, יליד שנת 1945, עבד כאיש מכירות בטלפון בחברת "סיליקון גרפיקס" המוכרת מחשבים לחברות (להלן גם החברה). מספר ימים לפני קרות האוטם הפנה המערער למחלקת השירות בחברה בקשה מאנשי חברת "רובקארד" לקבלת רישיונות תוכנה, אשר קשורים לרכישה שבוצעה באמצעות המערער. בדיעבד התברר כי מחלקת השירות לא טיפלה בעניין, וביום 17.9.07 התלונן איש המחשבים של "רובקארד" בפני המערער מדוע הוא לא שלח אליו את הרישיונות. המערער כעס מאוד מפני שנמצא כאילו הוא לא ביצע את תפקידו וצעק בקשר לכך בפני הממונה עליו, מר וינמן. בערב אותו יום הרגיש המערער כאבים בעורף ובחזה, אך לא התייחס לכך.

בבוקר היום למחרת, ראה המערער על שולחנו את האישורים שנשלחו יום קודם לכן וכעס שוב בינו לבין עצמו. הוא החל להרגיש כאבים בחזה ונראה חיוור, אך המשיך לעבוד בתקווה שהכאבים יחלפו. כאשר הכאבים החריפו, נלקח המערער לבית החולים ואובחן כסובל מאוטם בשריר הלב.

תביעתו של המערער למוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי פגיעה נדחתה בהחלטת פקיד התביעות מיום 19.5.99 מהטעם כי לא הוכח קיומו של אירוע תאונתי תוך כדי ועקב העבודה שהביא לקרות האוטם. מכאן תביעתו לבית הדין האזורי.

3.         בית הדין האזורי מינה את פרופ' אנדרה קרן כמומחה-יועץ רפואי על מנת שיחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי בין האירועים בעבודה לבין האוטם. פרופ' קרן, בחוות דעתו, שלל קיומו של קשר סיבתי בין האירועים מיום 17.9.07 לבין הופעת האוטם החריף למחרת. לדבריו, על פי המסמכים הרפואיים, ישנה הוכחה ברורה כי הכאבים בחזה החלו כשעתיים לפני הגעתו לבית החולים, ונשללת הופעת כאבים יום קודם לכן בסמוך לאירוע ההתרגזות בעבודתו. עוד מוסיף פרופ' קרן, כי לא מתואר ויכוח ממושך ו"ניתן להעריך כי לא היה זה ויכוח ראשון בעבודתו". כן מדגיש פרופ' קרן, כי המערער היה בעל שני גורמי סיכון לטרשת עורקים כליליים והופעת אוטם חריף של שריר הלב, ועל פי הערכתו האוטם הופיע על רקע של מחלה קיימת, כתוצאה מהתקדמות טבעית של מחלתו. לסיום, קבע פרופ' קרן כי השפעת האירועים בעבודה על הופעת האוטם היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים, לרבות מצב בריאותו.

4.         לבקשת המערער, הופנו לפרופ' קרן מספר שאלות הבהרה על חוות דעתו. בתשובותיו לשאלות ההבהרה מסר פרופ' קרן: האירוע החריג בעבודה לא החיש ולא החמיר את מצבו של המערער; האירוע החריג לא תרם להופעת האוטם אצל המערער; לאירוע לא היתה כל השפעה על מצבו הלבבי של המערער מאחר וברור לחלוטין על פי המסמכים הרפואיים שתלונותיו הופיעו רק למחרת האירוע. לאחר קבלת התשובות, התבקשו הצדדים לסכם את טענותיהם.

5.         ביום 9.7.03 ניתנה החלטה לפיה קיים קושי על יסוד החומר הקיים להכריע בתביעה, הואיל ובחוות דעתו חרג לכאורה פרופ' קרן מהמסגרת העובדתית שנקבעה על ידי בית הדין: הוא נסמך על הנחה עובדתית חסרת בסיס לפיה זה לא היה ויכוח ראשון בעבודתו של המערער, ולא התייחס לכך שבערבו של יום האירוע החריג, ביום 17.9.07, הרגיש המערער כאבים בעורף ובחזה, ואף לא התייחס לנתון לפיו בבוקר ה-18.9.07 כעס המערער ולסמיכות הזמנים בין כעס זה להופעת האוטם. על כן, הופנו לפרופ' קרן שאלות הבהרה נוספות.

            בתשובותיו, מסר פרופ' קרן כך: הכאבים אשר סימלו את בוא האוטם החלו ביום 18.9.97 בבוקר בשעת נהיגה, הכאבים ביום 17.8.97 לא מוזכרים באף מסמך רפואי, להיפך - המערער ציין מפורשות ביום אירוע האוטם כי "הכאבים אינם מוכרים לו"; לא התייחסתי לכאב שהופיע ב-17.8.97 כאל כאב תעוקתי בהתבסס על סיפורו של המערער עצמו כשהגיע לביה"ח; לקחתי בחשבון את כעסו של המערער בבוקר ה-18.9.97; חוות דעתי מתבססת על הנתונים העובדתיים שהוזכרו לעיל ובנוכחות גורמי סיכון ברורים להתפתחות טרשת כלילית; אני מעריך שחשיבות האירוע בעבודה היתה פחותה בהרבה, אם השפיעה כלל, על הופעת האוטם החריף של שריר הלב, לעומת מצב בריאותו באותה העת, לרבות נוכחות גורמי סיכון להופעת טרשת כלילית ואוטם חריף, ונוכחות טרשת כלילית מוכחת בעורקים הכליליים; הטרשת התפתחה במשך שנים ללא קשר לתנאי עבודתו.

6.         גם לאחר שניתנו התשובות לשאלות ההבהרה הנוספות, לא נחה דעתו של בית הדין האזורי כי ניתן מענה ברור לקשיים בחוות הדעת, הנעוצים בשאלת סמיכות הזמנים בין כעסו של המערער בבוקר ה-18.9.97 לבין הופעת הכאבים שסימלו את בוא האוטם בשעה 8:30. על כן מונה מומחה רפואי חלופי, ד"ר אילן מיטס.

            בחוות דעתו, מסר ד"ר מיטס כי המערער סבל ממחלה טרשתית משמעותית עם שתי הצרויות קשות ביום האירוע. באשר למשמעות האירועים בעבודה, קבע ד"ר מיטס: " יתכן, אך אין זה בטוח שהאירועים בעבודה תרמו (אם בכלל) לעיתוי הופעת האוטם. אילולי האירועים בעבודה יתכן שהאוטם היה נדחה למועד קרוב אחר בסדר גודל של ימים, מאחר וההצרויות היו קשות מאוד".

בתשובותיו לשאלות שהופנו אליו קבע ד"ר מיטס:

" א.      התובע סבל מהצרויות טרשתיות קשות קודם האירוע, עבר אוטם מזערי ללא נזק משמעותי, כלי הדם הורחבו בהצלחה לאחר האירוע.

ב.   קיימת סבירות לתרומת האירוע בעבודה לעיתוי הופעת האוטם.

ג.   השפעת האירועים בעבודה היתה פחותה לדעתי מהשפעת שתי ההצרויות הטרשתיות הקשות שהיו בעורק המקיף של לב התובע. ובסך הכל אפשר לומר שלמרות האוטם שעבר התובע, מצבו הבריאותי לאחר האירוע והרחבת כלי הדם הוא טוב יותר מהמצב שקדם לאירועים בעבודה".

7.         בית הדין האזורי הפנה אל ד"ר מיטס שאלות הבהרה לבקשת הצדדים. באשר לגורמי הסיכון, מסר ד"ר מיטס כי הרלוונטיות לקיומם או אי קיומם של גורמי סיכון אינה משמעותית בדיון על מחלתו הטרשתית שהיתה המרכיב העיקרי להתפתחות האוטם. בתשובה לשאלה האם נכון לומר כי אלמלא האירועים בעבודה יתכן כי האירוע לא היה בהכרח קורה בזמן שקרה, השיב: "יתכן אבל בסבירות נמוכה". בתשובה לשאלה האם נכון לומר כי השפעת האירוע בעבודה על הופעת האוטם, בשעה שבא, היתה פחותה בהרבה מהשפעת מצבו הקונסטיטוציונלי השיב: " השפעת האירועים בעבודה אכן היתה פחותה בהרבה ממצב מחלתו של התובע".

 8.        בפסק דינו, קבע בית הדין האזורי כי נוכח תשובות המומחה החילופי, ד"ר מיטס, התואמות את מסקנתו של פרופ' קרן, דין התביעה להידחות. מכאן הערעור שבפנינו.

עיקר טענות הצדדים בערעור :

9.         המערער טוען כי אין להתייחס לקביעות המומחה הראשון, פרופ' קרן, מאחר שמונה מומחה חלופי תחתיו. כן טוען, כי לאור קביעותיו של ד"ר מיטס, לפיהן "קיימת סבירות לתרומת האירוע בעבודה לעיתוי הופעת האוטם", וייתכן שאלמלא האירועים בעבודה האוטם לא היה קורה בהכרח בזמן שקרה, נוצר קשר סיבתי מספק בין האירועים בעבודה לקרות האוטם. לטענתו, ניתן לקבוע כי האירוע החריג החיש וזירז את קרות האוטם.