פסק-דין בתיק עבל 127/06

השופטת ורדה וירט - ליבנה

1.         הערעור שבפנינו נסוב על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל- אביב (השופט שמואל טננבוים; בל  101/98), אשר דחה את תביעתו של המערער להכיר בליקוי שמיעה בשל חשיפה לרעש כפגיעה בעבודה על פי הוראות חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה - 1995 (להלן גם: "החוק").

2.         המערער יליד 1966 עבד במפעל עלית בבית שמש באריזת קפה משנת 1991 למעט הפסקה בת חצי שנה. המערער היה חשוף בעבודתו לרעש מזיק והשתמש באוזניות. המערער החל לסבול מירידה בשמיעה כבר בחודש מאי 1991 מספר חודשים לאחר תחילת העבודה, ומטינטון סבל כבר בגיל 16.

3.         השתלשלות ההליכים בתיק:

א.        בית הדין האזורי מינה מומחה/יועץ רפואי, מתחום אף אוזן גרון,  ד"ר א. ברקו (להלן: " המומחה"). שחיווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי הרפואי, בין עבודתו של המערער לבין הליקוי בשמיעתו.

ב.         המומחה בחן את המסמכים הרפואיים שהיו לפניו וחיווה דעתו שהמערער סבל מליקוי באוזנו, אשר קדם לתקופת עבודתו וביקש מהמערער לערוך בדיקה רפואית נוספת היות ואחת הבדיקות שצורפה אינה תקינה.

ג.         בחוות הדעת המשלימה הוסיף שכל הבדיקות מצביעות על ליקוי השמיעה שאינו כתוצאה מחשיפה לרעש אלא הליך תחלואתי רגיל. עוד ציין בחוות דעתו שלא בוצעה בדיקת BERA  כפי שביקש.

ד.         בעקבות חוות הדעת המשלימה התיר בית הדין האזורי למערער להפנות למומחה תוצאות של בדיקת BERA. המומחה ניתח את התוצאות וקבע שממצאי הבדיקות עולה שמדובר בליקוי מעורב על רקע הליך תחלואתי רגיל וללא חשיפה לרעש.

ה.        ביום 13.1.04 על בסיס חוות הדעת דחה בית הדין האזורי את התביעה בהליך הראשון.

ו.         על כך הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, במסגרתו הצדדים הסכימו שעניינו של המערער יוחזר לבית הדין האזורי על מנת שיפנה למומחה שאלות הבהרה.

ז.         בעקבות קביעה זו בית הדין האזורי התיר למערער למצות את זכותו ולשאול תשע שאלות הבהרה. שאלות ההבהרה בחנו גם את האפשרות שהעבודה בסביבה חשופה לרעש תחמיר את מצבו הרפואי של המערער. המומחה בתשובותיו לשאלות ההבהרה שלל באופן חד משמעי קשר סיבתי של גרימה או של החמרה בין החשיפה לרעש לבין ליקוי השמיעה ממנו סובל המערער.

ח.        על סמך התשובות לשאלות ההבהרה בית הדין האזורי בפסק דינו השני מיום 12.1.06 אישר את חוות דעתו של המומחה ודחה בשנית את התביעה, על כך הוגש ערעור.

4.         בהתאם לתקנה 103 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי - דין), התשנ"ב - 1991באת כוח המוסד לביטוח לאומי ביקשה שטענותיה בישיבת קדם הערעור ירשמו בפרוטוקול ויחשבו כסיכומים בכתב והמערער השיב לטענות הללו באמצעות סיכומים  בכתב, אשר הועברו למותב לצורך כתיבת פסק דין.

5.         באת כוח המערער טענה, כי לאחר שהמערער הוכיח שנגרם נזק לשמיעתו וכי עבד חשוף לרעש מזיק בעבודה יש להכיר בליקוי השמיעה על דרך של החמרה.

6.         באת כוח המשיב טענה לעומתו, כי המומחה קבע באופן חד משמעי וברור שאין קשר סיבתי  בין ליקוי השמיעה של המערער לבין חשיפתו לרעש.

דיון והכרעה

7.         מהשתלשלות ההליכים בתיק עולה, כי הן בית הדין האזורי והן בית הדין הזה נהגו ביד רחבה במערער בכך שאישרו לו, מתוך הבנת מצוקתו, להפנות אל המומחה הרפואי בדיקות נוספות ושאלות הבהרה רבות.

8.         תשובות המומחה לשאלות ההבהרה היו מנומקות ומעוגנות במסמכים הרפואיים ומהן עלה באופן חד משמעי שאין קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של המערער לבין הליקוי באוזנו, לא בדרך של גרימה ולא בדרך של החמרה ובלשונו של המומחה:

" אבחנתי ברורה: ליקוי השמיעה המעורב של התובע כולו מתחלואה, לא נגרם ולא הוחמר מחשיפה לרעש."

9.         לא מצאנו כי יש מקום לסטות מחוות הדעת המלומדת של המומחה הרפואי ובהתאם להלכה הפסוקה, כאשר אין כל טעם מיוחד לסטות ממנה, בית הדין יאשר אותה. כך נפסק גם בעבל 213/06 הרצל זכות - המוסד לביטוח לאומי  (12.11.06 לא פורסם). אשר על כן מהטעמים המפורטים לעיל אין מנוס אלא לדחות את הערעור.

10.        סוף דבר- הערעור נדחה, ללא צו להוצאות.