פסק-דין בתיק עבל 117/07

השופט יגאל פליטמן

1.   בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (סגנית השופט הראשי איטה קציר ונציג הציבור מר דוד לוקוב; בל 2072/05) בו נדחתה תביעת המערער למתן פסק דין הצהרתי, לפיו הערר שהוגש על ידי המוסד כנגד החלטת הוועדה הרפואית מיום 5.1.2005, דינו להתבטל, ועל הוועדה לדון רק בערר שהוגש על ידי המערער. 

2.   הרקע העובדתי, כפי העולה מפסק דינו של בית הדין האזורי:

א.  ביום 5.1.2005 קבעה וועדה רפואית מדרג ראשון בסניף נתניה, כי למערער נכות רפואית יציבה בשיעור של 65%, מיום 13.12.2003.

ב.   ביום 17.1.2005 קבע ד"ר יהודה צרפתי, רופא המוסד בסניף נתניה, כי אין מקום להגיש ערר על החלטת הוועדה הרפואית.

ג.   ביום 25.1.2005 קבע ד"ר מורנו, הרופא המחוזי לנפגעי עבודה בסניף חדרה, כי יש מקום להגיש ערר על החלטת הוועדה הרפואית, בניגוד לדעתו של ד"ר צרפתי כאמור.

ד.   ביום 3.2.2005 הגיש מר אורי הופר, מנהל מחלקת נפגעי עבודה בסניף חדרה (להלן- מר הופר) ערר על החלטת הוועדה הרפואית, בנימוק שטעתה הוועדה הרפואית כאשר קבעה כי יש קשר סיבתי בין הפגיעה בשדה הראיה של המערער בצד ימין, לבין התאונה שעבר בשנת 1996, בה נחבל בגולגולתו באוזן שמאל. כנגד ההחלטה להגיש את הערר, הגיש המערער תביעתו לבית הדין האזורי.

3.   בית הדין האזורי קבע, כי אין ממש בטענת המערער לפיה החלטת מר הופר נבעה ממניעים אישיים, נקמנות והתנכלות אישית נגדו, שכן הוכח כי עניינו של המערער טופל ככל שאר תיקי המבוטחים בסניף חדרה, ללא משוא פנים וללא שיקולים זרים, וכי אין במכתבי התלונה שכתב המערער כנגד מר הופר כדי להוכיח את טענת המערער לעניין זה. עוד קבע בית הדין האזורי, כי אין ממש בטענת המערער לפיה הוגש הערר באיחור, שכן במועד הגשת הערר טרם חלפו 30 יום מיום מתן החלטת הוועדה הרפואית. לאור האמור, דחה בית הדין האזורי את התביעה וקבע, כי הן ערר המוסד והן עררו של המערער יישמעו בפני הוועדה לעררים.

4.   בערעורו בפנינו טען המערער, כי בית הדין האזורי לא התייחס לטענתו לפיה הקשר הסיבתי בין התאונה שאירעה לו בשנת 1996 לבין הפגיעה בראייתו נקבע כבר ביום 9.6.2004 על ידי מומחה עיניים מטעם המוסד, ועל כן, לא ייתכן שהמוסד יערער על החלטה שנתקבלה כשמונה חודשים קודם לכן. זאת ועוד. המוסד התייעץ עם שני רופאים באשר להגשת הערר, בניגוד לתקנה 29 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, הקובעת, לטעמו, התייעצות עם רופא אחד בלבד, ובכך נוצר יתרון בלתי הוגן למוסד.

5.   בישיבת קדם הערעור ביקשו הצדדים כי ב"כ המוסד יכתיב סיכומיו לפרוטוקול, אשר ייחשבו כסיכומים בכתב, וכי המערער יגיש סיכומיו בכתב, ולאחר מכן יינתן פסק דין על סמך הסיכומים וכלל החומר שבתיק.

6.   ב"כ המוסד טען, כי המוסד רשאי להיוועץ במספר רב של רופאים באשר להגשת הערר, אולם ההחלטה נתונה, בסופו של דבר, בידי פקיד התביעות, אשר רשאי אף לפעול בניגוד לעצתם של הרופאים. במקרה זה, ד"ר מורנו המליץ על הגשת הערר, ומר הופר פעל על פי עצתו. בית הדין האזורי קבע, לאחר ששמע את עדויותיהם של המערער ושל מר הופר, כי אין כל משוא פנים בהחלטה על הגשת הערר. עוד נקבע, כי אין ממש בטענת המערער לפיה הגיש המוסד את עררו באיחור, שכן מדובר בערר על החלטת הוועדה הרפואית, אשר הוגש במועדו.

7.   המערער חזר בסיכומיו, בעיקרו של דבר, על טיעוניו בערעורו, והוסיף, כי אם אכן יש למוסד אפשרות להיוועץ עם שני רופאים באשר להגשת הערר, יש בכך חוסר שוויון לעומת מצבו של נפגע אשר מעוניין לפעול, לדוגמה, על פי תקנה 36 לעניין החמרת מצב, או להגיש תביעה בעניין מחלת מקצוע.

8.   דיון והכרעה:

א.  לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים ולכלל החומר שהובא לפנינו, הגענו למסקנה, כי דין הערעור להידחות, וכי דינו של פסק דינו של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו, במסגרת הוראתה של תקנה 108 (ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991.

ב.   נוסיף, כי באשר לקביעתו של בית הדין האזורי כי החלטתו של מר הופר נעשתה ללא משוא פנים, הרי שמדובר בקביעה עובדתית של בית הדין האזורי, אשר אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בה.

ג.   באשר לטענת המערער לפיה הוגש הערר באיחור, הרי שמשמדובר בערר על החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון, ולא בערר על החלטת מומחה העיניים מטעם המוסד, הרי שהזמן שעמד לרשות המוסד להגיש את עררו היה 30 ימים, והמוסד לא חרג ממסגרת זמנים זו.

ד.   באשר לתקנה 29, אין בתקנה כל הגבלה באשר למספר הרופאים עימם רשאי המוסד להתייעץ טרם יחליט על הגשת הערר, מה גם שההחלטה הסופית לעניין זה מצויה בידי פקיד התביעות, ועל כן, אין לקבל את טענות המערער לעניין זה.

9.         סוף דבר -  הערעור נדחה ללא צו להוצאות.

ניתן היום, ז' באייר התשס"ח (12 במאי 2008), בהעדר הצדדים.