פסק-דין בתיק עאח 55/05

השופט עמירם רבינוביץ

1.         המערער הגיש תביעה כנגד המשיב (להלן - המוסד) לבית הדין האזורי בירושלים, בה ביקש להכיר בטנטון ובסחרחורות בהם לקה כ"פגיעה בעבודה" (תביעה זו תיקרא להלן - התביעה העיקרית).

2.         לאחר הגשת התביעה העיקרית ביקש המערער לצרף את מעבידו בתקופה הרלוונטית -מנועי בית שמש - כנתבע נוסף (בשא 15758/04; השופטת דיתה פרוז'ינין ונציגי הציבור גב' שנהר וגב' שוורץ).

3.         בקשה זו נדחתה בהחלטת בית הדין האזורי מיום 29.4.2004 בנימוקים הבאים :

            "...למעביד, שצירופו מתבקש, אין כל חבות כלפי התובע מכוח חוק הביטוח הלאומי. אם קיימת חבות כלשהי של המעביד כלפי התובע, חבות זו קמה מכוח עוולה בפקודת הנזיקין. תביעות מסוג זה אינן מצויות בגדר סמכותו של בית הדין לעבודה, כעולה מסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969, ומשמצא המחוקק לנכון להעניק סמכויות בעילות נזיקיות לבית הדין, קבע זאת במפורש בתיקון לחוק, אשר הוסיף את פסקה (1ב) לסעיף 24(א)(1) (במקור פסקה (1א)) (דב"ע נה/283-3 מרגלית - פז בע"מ, פד"ע כט 264, סעיף 7.ד לפסה"ד).

מאחר שהעילות לחבות המעביד ולחבות המוסד לביטוח לאומי שונות לחלוטין, לא מתעוררת כלפיהם שאלה משותפת, כאמור בתקנה 15(ב), ואין צורך בתובענה זו להכריע בשאלת החבות".

4.         המערער הגיש ערעור על החלטה זו לבית דין זה ביום 30.5.2004 (עבל 1227/04). בהחלטת הרשמת לאה-גליקסמן (להלן - הרשמת) מיום 29.6.2004 התבקשו הצדדים להביע עמדתם ביחס לשאלה האם עסקינן בערעור בזכות או שמא בערעור ברשות.

5.         המערער גרס, כי מדובר בערעור בזכות, כיוון שהחלטתו של בית הדין האזורי הביאה לסיומו של העניין התלוי ועומד בפני בית הדין האזורי.

6.         המוסד טען, כי החלטתו של בית הדין האזורי היא "החלטה אחרת" שהערעור עליה הוא ברשות. זאת, כיוון ש"בהחלטת בית הדין קמא אין כדי לסיים את הדיון בנושא טענותיו של המבקש (המערער - ע.ר.) כלפי 'מנועי בית שמש' או אף לקבוע בו דבר למעט פיצולו מהדיון בבית הדין קמא, העוסק בזכותו של המבקש עפ"י חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה - 1995".

7.         בהחלטתה מיום 28.12.2004 קבעה הרשמת כי הערעור על החלטת בית הדין האזורי הוא ברשות. הרשמת נימקה פסיקתה במילים הבאות : 

"במקרה נדון : כפי שעולה מתגובתו של המערער, עילות התביעה כנגד המעביד שונות לחלוטין מעילת התביעה כנגד המוסד, ולכן החלטת בית הדין קמא לא סיימה את העניין התלוי ועומד בפני בית הדין קמא במישור היחסים שבין המערער לבין מעבידתו. זאת, כיון שעילות התביעה של המערער כנגד מעבידתו כלל אינן עומדות בפני בית הדין, וחלקן (תביעות הנזיקין) אף אינן בסמכותו העניינית של בית הדין. הוראת סעיף 24(ב) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969 כלל אינה רלבנטית, שכן היא עוסקת בסמכות בית הדין לדון בהליכים פליליים, דהיינו הליכים בהם הוגש כתב אישום על ידי המדינה, ולא בהליכים אזרחיים בין עובד לבין מעבידו. כפי שנטען על ידי ב"כ המוסד, החלטת בית הדין קמא לא קבעה דבר במישור היחסים שבין המערער לבין מעבידתו, ולכן אין היא בגדר סיום העניין בין שניהם" (ההדגשות במקור - ע.ר.).

על החלטה זו הוגש הערעור שבפנינו, אשר התנהל בדרך של סיכומים בכתב.

8.          בערעור שהגיש טען המערער כי בהחלטת בית הדין האזורי לא צויין כי ערעור  על ההחלטה טעון רשות; כי ההחלטה הביאה לסיום העניין התלוי ועומד בפני בית הדין האזורי; כי היה מקום לצרף את המעביד, כיוון שמתעוררת שאלה משפטית משותפת וכי צירופו של המעביד יאפשר לבית הדין האזורי לפסוק ולהכריע בתביעה שהגיש ביעילות.

9.          ב"תגובה מטעם המוסד לביטוח לאומי" נטען כי יש לאשר את החלטתה של הרשמת מהטעמים המפורטים שם.

10.        דין הערעור להידחות. בתי המשפט לערכאותיהם השונות נהגו תמיד, הלכה למעשה, לראות בערעור על החלטה בדבר אי צירוף בעל דין ערעור הטעון רשות (דב"ע ל/22-0 המוסד לביטוח לאומי - דבאש כלאפו פד"ע ב', 29; דב"ע נג/49-0 אברהם הרמן - המוסד לביטוח לאומי פד"ע כה, 468; דב"ע נג/88-3 יהודה בן דוד - מרדכי סוויסה, עבודה ועוד, עבודה ארצי, כרך כז(3), 49). ההגיון המשפטי העומד מאחורי קביעה זו נעוץ בכך שההליך בין הצדדים "המקוריים" לדיון לא הסתיים עם מתן ההחלטה בדבר אי צירופו של בעל הדין. ולכן, יש לראות בהחלטה זו החלטת ביניים במסגרת ההליך.

             אשר על כן, לא נמצא כל טעם להתערבותנו בהחלטת הרשמת, לפיה היה על המבקש להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי.

11.        סוף דבר - לאור האמור לעיל, נדחה הערעור.

 בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

 ניתן היום, י"ז אדר ב', תשס"ה (28 מרץ 2005) בהעדר הצדדים.