פסק-דין בתיק עאח 48/07

1.   לפני ערעור על החלטת מותב בית הדין האזורי לעבודה בנצרת (השופטת אורית יעקבס, ונציגי הציבור מר ונונו ניסים ומר דני מיבר, בש"א 2019/07 בתיק עיקרי עב 1895/07) שלא לפסול עצמם מלדון בתובענה שהוגשה על ידי המערערת כנגד המשיבה. 

2.   ואלה העובדות לכאורה הצריכות לעניינינו, ואף הן בתמצית, כעולה מהחומר שלפני.

      המערערת (להלן: העובדת) הינה רוקחת מוסמכת המועסקת אצל המשיבה (להלן: הקופה) מזה כ-20 שנה, ומתוכם כ-16 שנה בתפקיד של רוקחת אחראית.  לאחר חילופי דברים בין הצדדים, זומנה העובדת לשימוע בעניינה שנערך ביום 16.5.2007. ביום 7.6.2007, הועברה המלצת ועדת השימוע לסמנכ"ל משאבי אנוש, עם העתק ליו"ר ועד העובדים, וביום 12.6.2007 הוצא מכתב הפיטורים לעובדת. ביום 21.6.2007 הודיע מזכיר ועד העובדים על אימוץ החלטת ועדת השימוע.

3.   העובדת עתרה לבית הדין בבקשה למתן צווי מניעה זמניים אשר יאסרו על פיטוריה, ויורו על ביטול מכתב הפיטורים שנשלח אליה ביום 12.6.2007. לפי הסדר דיוני עליו סוכם בין הצדדים, דן בית הדין האזורי בבקשה על יסוד כתבי הטענות מבלי שנשמעו ראיות לפניו. בית הדין האזורי דחה את הבקשה ביום 1.7.2007, ובקשת רשות ערעור על החלטתו זו נדחתה על ידי ביום 16.7.2007 (בר"ע 470/07).

            ביום 31.7.2007 הגישה העובדת לבית הדין האזורי בקשה לפסילת המותב שדן בעניינה (להלן: המותב), וזאת על יסוד טענות לפיהן קביעותיו של המותב במסגרת ההליך הזמני, הינן קביעות נחרצות וחד משמעיות, המעידות על כי גיבש את דעתו באופן סופי בעניינים העומדים בלב הסכסוך שבין הצדדים. הבקשה נדחתה על ידי בית הדין האזורי, בהדגישו כי קביעותיו העובדתיות הינן לכאוריות בלבד, בטרם נשמעו עדים מטעם הצדדים, ועל כן ברי הוא כי בפני העובדת פתוחה עוד הדרך להביא את ראיותיה בפני בית הדין בהליך העיקרי, ולשכנע אותו בצדקת תביעתה.

4.   בערעור שלפני, חוזרת המערערת בעיקרו של דבר על טענותיה כפי שהובאו בפני בית דין קמא, תוך שהיא מוסיפה כי אף באמור בהחלטה מושא ערעור דנא, יש כדי לחזק את קיומו של חשש ממשי לניהול המשפט במשוא פנים, המצדיק את פסילת המותב.

      מנגד, תומכת הקופה בהחלטת בית הדין האזורי מטעמיו.

5.   לאחר שעיינתי בכלל החומר שהונח בפני במסגרת הערעור, אני מחליט כי דין הערעור להידחות.

      כדי שתקום עילת פסילה על בעל הדין להראות, כי קיימות נסיבות היוצרות חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. עליו להראות כי דעתו של השופט "ננעלה" וכי נבצר מבית הדין, בראייה אובייקטיבית, להכריע את דינם של בעלי הדין באובייקטיביות הדרושה (ראו: ע"פ 4163/05 דוד סבאג נ' מדינת ישראל,ניתן ביום 19.5.2005). קיומו של חשש או חשד בלבד אינם מספיקים כדי להביא לפסילה והם יבחנו, בין היתר, בשים לב להיותו של השופט, היושב בדין, שופט מקצועי ומיומן " הנושא בלבו את ההכשרה המקצועית ואת הנסיון המצטבר מן ההתייחסות לבעלי דין, לטענותיהם.... להתנהגות לסוגיה, ויודע איך לארגן ולהפנים את המכלול, תוך שמירה על האיזון והנייטרליות שהם אות ההיכר הטבוע של מלאכת השפיטה " (ראו: מ' שמגר " על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע" גבורות לשמעון אגרנט (תשמ"ז) 87, 106). אוסיף, כי המקרה דנא אף אינו בא בגדר המקרים המנויים בסעיף 77 א(א1)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984.

6.   המערערת סומכת את טענתה, בין היתר, על פסק דין שיצא מלפני בית המשפט העליון בו התקבל ערעור על החלטת שופט שלא לפסול עצמו, ונאמר כי:

"...קביעותיו של בית המשפט במסגרת החלטתו בבקשה למתן סעדים זמניים, הן קביעות גורפות ונחרצות הנוגעות במישרין לסעד העיקרי המבוקש על ידי המשיבים. אכן, שופטים נדרשים, כדבר שבשיגרה, ליתן החלטות בבקשות לסעדים זמניים או בהליכי ביניים ולגבש אגב כך מסקנות לכאוריות באשר להליך הסופי. לא פעם דחינו ערעורים בנושא זה...אך במקרה הנוכחי חרג השופט המלומד בהחלטתו מכפי שהדבר היה דרוש לצורך הסעד הזמני; לפיכך אין זה רצוי לא מבחינת בעלי הדין ולא מבחינה אובייקטיבית שהוא ימשיך לטפל בתיק...".

       (ראו: ע"א 1828/97 סעדה אלברט - קנדקס בע"מ, ניתן ביום 25.9.1997).

       ואולם, עיון בפסק הדין זה, מלמד כי התבטאויותיו של השופט שישב לדין במקרה שהובא לפני בית המשפט העליון, שונות לחלוטין, מהתבטאויות מושא הליך דנא. באותו מקרה, התבטא השופט בהחלטה בעניין הסעד הזמני כדלקמן:

" אין כל ספק שקנדקס והמשיב, הסכימו לכך שהמשך ההליכים, למן ההסכם הדיוני ואילך, הן בפני בית משפט השלום בעכו והן בפי הבורר, יהיה רק בין שני צדדים:ו קנדקס והמשיב, ושני אלה בלבד... אין ספק שפניה זו לעו"ד שטרן היתה, לאור השתלשלות הענינים כאמור לעיל, שגויה מעיקרה. הצדדים הסכימו ביניהם כי רק קנדקס והמשיב יהיו הצדדים להמשך ההליכים, ולא היה כל מקום להכתיר את המכתב לעו"ד שטרן כאמור לעיל...ואולם לאור האמור בהחלטתי, לעיל, הליכי הבוררות שננקטו על ידי המשיב ...אינם כדין ועל כן טוב יעשה המשיב אם יפעל, לאלתר, לביטולם של העיקולים הנ"ל אף בטרם תנתן כל החלטה שיפוטית בעניין זה."

[ההדגשות במקור הוסרו, ההדגשות שלעיל הוספו, ס.א.]

ההתבטאויות של בית הדין האזורי עליהן סומכת העובדת טיעוניה בפני הינן, למשל: "המשיבה ערכה למבקשת שימוע, אשר על פניו לא נראה כשימוע שנעשה למראית עין..."; " על פניו נראה כי הפיטורים נעשו בהתאם לאמור בחוקת העבודה..." [ההדגשות שלי, ס.א.].

            עינינו רואות כי בניגוד להתבטאויותיו של שופט בית משפט השלום, אשר השתמש בביטויים כמו "אין ספק", "טוב יעשה המשיב", מותב בית הדין האזורי השתמש בביטוי "על פניו" על מנת לחזור ולהדגיש כי המדובר בקביעות לכאוריות בלבד. זאת, נוסף על דבריו בפתח ההחלטה בהם נאמר כי " יש לזכור כי אנו מצויים בשלב המקדמי, הוא שלב הבקשה לסעדים זמניים ובפרספקטיבה זו בחנו את טענות הצדדים" [ההדגשה שלי, ס.א.].

      אמנם, העובדת מפנה גם להתבטאויות נוספות של מותב בית הדין האזורי, כמו: " המבקשת לא הותירה למשיבה כל ברירה מלבד לפטרה"; "המבקשת לא השכילה לנצל את השימוע שנערך לה..." ועוד כיוצא באלה. ואולם, אין בכך כדי ללמד על קיומו של חשש ממשי לניהול המשפט במשוא פנים. אין לדרוש כי בכל קביעה עובדתית לכאורית הניתנת במסגרת החלטה בעניין סעד זמני, יצוין, כי המדובר בכזו.

7.   ועוד, אין די בתחושה סובייקטיבית של העובדת לחשש ממשי למשוא פנים. הלכה פסוקה היא כי על הטוען לפסלות להוכיח את קיומו של חשש ממשי אובייקטיבי, קרי, התחושה הסובייקטיבית צריכה להיות מלווה בנתונים אובייקטיבים, שיש בהם כדי להצביע על אפשרות ממשית למשוא פנים (ראו: ע"פ 2/95 מדינת ישראל נ' זינאתי, פ"ד מט(1)39; ע"א 6275/03 שגיא נ' סלע ניתן ביום 28.7.2003).