פסק-דין בתיק עאח 43/06

הנשיא סטיב אדלר :

1.         זה הוא ערעור על החלטת בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת חגית שגיא; בל 3705/01) מיום 5.9.2006, שלא לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בתביעת  המערער נגד המשיב (להלן: המוסד לביטוח לאומי).

2.         בקיץ שנת 2001 הגיש המערער בבית הדין האזורי בתל-אביב תביעה שעניינה החלטת המוסד לביטוח לאומי לשלול ממנו את קצבת הבטחת ההכנסה החל מחודש נובמבר, 2000. זאת מן הטעם שעשה שימוש ברכב דרך קבע.  בחודש מרץ, 2002 נמחק ההליך, על ידי השופטת עציון, מן הטעם שהמערער לא הופיע לישיבת קדם משפט. פסק הדין המוחק את ההליך בוטל בהחלטת השופטת בן יוסף מחודש ינואר, 2003 וההליך עבר להתברר לגופו בפני השופטת שגיא. ישיבת הוכחות ראשונה בהליך נקבעה לחודש אוקטובר, 2003 ומאז נקבעו חמש ישיבות נוספות. התמשכות ההליך נבעה, בין היתר, ממצבו הבריאותי של המערער. ישיבת ההוכחות האחרונה התקיימה ביום 5.9.2006 ובתחילתה הודיע המערער לבית הדין, כי הגיש ליועץ המשפטי לממשלה תלונה בחשד לשיבוש הליכי משפט ועבירות נוספות שנעברו בהליך ולפיכך, הוא מבקש כי בית הדין יפסול עצמו מלישב בדין. 

3.         בקשת הפסילה נדחתה על ידי השופטת שגיא כהאי לישנא:

                        " לא ברור לי על איזה משוא פנים מדבר התובע והתובע לא קיבל את בקשתי להרחיב ולפרט בעניין זה.

                        לא ידוע לי גם מהו שיבוש הליכי המשפט אליו מתייחס התובע.

בהיעדר כל פירוט - אינו [כך במקור  ס.א.] רואה כל מקום לפסול את עצמי מלישב בדין".    

            על החלטה זו בא הערעור שבפנינו.

4.         בכתב הערעור מלין המערער, בעיקרו של דבר, על התנהלות בית הדין בישיבותיו שנועדו לימים 4.4.2006 ו - 30.5.2006 (להלן: ישיבת אפריל וישיבת מאי, בהתאמה). טענות המערער הן בקליפת אגוז אלה: מפרוטוקול הדיון בחודש אפריל עולה, כי הדיון נדחה בשל אי זימון חוקרי המוסד. פרוטוקול זה, כנטען, אינו משקף את הדברים כהוויתם שכן המערער עיין בתיק בית הדין שבוע קודם לדיון וראה בו זימונים לחוקרים אשר לטענתו, נעלמו מן התיק יום לאחר הדיון.

            אשר לדיון בחודש מאי - מלכתחילה קבעה השופטת שגיא כי דיון זה ייוחד לראיות התביעה וכי תקבע ישיבה נוספת לשמיעת עדי ההגנה. אולם, בסופו של יום נשמעה בישיבה זו גם אחת מחוקרות המוסד אשר הופיעה לדיון ללא ידיעתו המוקדמת של המערער. השופטת שגיא כנטען, לא הופתעה מהופעת החוקרת ולא אפשרה לבא כוחו של המערער להעמיק את חקירתו בשאלת זימונה או אי זימונה של החוקרת לישיבת חודש אפריל.

            מסכם בא כוח המערער וטוען: " המבקש משוכנע מעל לכל ספק כי כב' השופטת עשתה יד אחת עם ב"כ הנתבע, עו"ד דקל, להטות משפט ולכסות על כך שעדי ההגנה לא הגיעו לדיון למרות שהוזמנו וע"י כך נפגע הצדק הטבעי והזכויות של המבקש. בעקבות חקירת המבקש במזכירות ביה"ד לעניין הזימונים, נעשו פעולות זיוף והטעייה. קיים חשש אובייקטיבי למשוא פנים ממשי, אשר יתגלה בבירור בחקירת המשטרה בעקבות פניית המבקש".

            מטעם המשיב לא התקבלה תגובה לכתב הערעור.

5.         אקדים אחרית לראשית ואציין כי לאחר שנתתי דעתי לכלל טענות המערער ועיינתי בכלל החומר שהונח בפני, לרבות בתיק בית הדין קמא, נחה דעתי כי דין הערעור להדחות, משאין הוא מגלה טעם המצדיק את פסילת השופטת שגיא.

                        כדי שתקום עילת פסילה על בעל דין להראות, כי מתקיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. עליו להראות כי דעתו של השופט "ננעלה" וכי נבצר מבית הדין, בראייה אובייקטיבית, להכריע את דינם של בעלי הדין באובייקטיביות הדרושה. קיומו של חשש או חשד בלבד אינם מספיקים כדי להביא לפסילה והם יבחנו, בין היתר, בשים לב להיותו של השופט, היושב בדין שופט מקצועי ומיומן " הנושא בליבו את ההכשרה המקצועית ואת הנסיון המצטבר מן ההתייחסות לבעלי דין, לטענותיהם...להתנהגות לסוגיה, ויודע איך לארגן ולהפנים את המכלול, תוך שמירה על האיזון והנייטרליות שהם אות ההיכר הטבוע של מלאכת השפיטה" (ראה: מ' שמגר "על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע" גבורות לשמעון אגרנט (תשמ"ז) 87, 106). אוסיף, כי המקרה דנא אף אינו בא בגדר המקרים המנויים ב סעיף 77א(א1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984.          

  5.       נחה דעתי כי נסיבות המקרה דנא אינן מבססות חשש ממשי למשוא פנים. בתוך כך, צדק בית הדין קמא משסירב לפסול עצמו כשלא היתה לפניו התשתית העובדתית שביסוד בקשת הפסילה. זאת ועוד זאת, אף לאחר שנפרשה בפנינו (על אף שהיתה צריכה להיפרש גם בפני בית הדין קמא) אין היא מצדיקה מיני ובי את פסילת בית הדין קמא. נטעים, כי שופט אינו מוחזק רק כמקצועי וכנטול פניות, אלא גם כאדם ישר. החזקה היא שדברים המובאים על ידי השופט, כגון בפרוטוקול הדיון, הם המשקפים את המציאות ועל המבקש לטעון כי בית הדין לא פעל כדין מוטל נטל כבד - אשר המערער שבפנינו לא עמד בו.

            אוסיף, כי נפסק זה מכבר, שעצם הגשת תלונה אינו מבסס חשש ממשי למשוא פנים ועל הטוען לפסילה להוכיח כי מתקיימת עילת פסלות שמקורה אינו קשור בעצם הגשת התלונה וזו כאמור, אינה מתקיימת במקרה דנא. 

6.         לא נחתום דברינו מבלי להביע את מורת רוחנו, למצער, מאופן ניסוחה של הבקשה. על כגון דא כותב השופט מרזל בספרו דיני פסלות שופט דברים היפים לעניינו כדלקמן:

" בקשת פסילה של שופט אינה עניין של מה בכך...אשר על כן, אין להגיש בקשה זו כדבר של מה בכך, אלא לאחר שקילה ובירור יסודי של כל העובדות והטענות.  יש להיזהר זהירות רבה בנכונות לטעון פסלות כלפי שופט, כמו גם בניסוח הטענה...הזהירות בהגשת הבקשה, הפירוט והניסוח הראויים שלה, מתבקשים גם מכללי האתיקה של עורכי הדין המשמשים כ"קציני בית המשפט" והאמונים לא רק על ייצוג לקוחותיהם אלא גם על שמירה על מערכת השפיטה ועל מעמדה".

7.         סוף דבר - הערעור נדחה.