פסק-דין בתיק עאח 39/07

ה שופטת נ י לי ארד

1.     ערעור זה מכוון כנגד החלטתו של רשם בית דין זה, השופט אילן סופר, אשר דחה את בקשת המערער להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

הרקע

2.     החל משנת 1986, עבד המערער ברציפות ברשות הנמלים והרכבות. ביום 23.3.05 מינה שר התחבורה את המערער לתפקיד מנהל נמל חיפה למשך שנה עם אופציה להארכת המינוי בשנה נוספת. ביום 31.12.06 הודיע שר התחבורה למערער על ביטול מינויו, מכיוון שלא הגיש מועמדותו למכרז פומבי לבחירת מועמד למשרת מנהל נמל ונוכח העובדה שנבחר מועמד כשיר אחר למשרה. החלטת השר התקבלה לאחר שנעשה למערער שימוע בפני מנכ"ל משרד התחבורה. לאור החלטת השר, הודיעה המשיבה 1 (להלן: חברת נמלי ישראל) למערער כי החל מיום 1.2.07 יופסק תשלום שכרו.

ההליכים בבית הדין האזורי

3.     המערער הגיש לבית הדין האזורי בחיפה (השופטת דלית גילה, ונציגי ציבור גב' שרה דורון ומר אייזנברג ירומה; בש"א 1226/07, עב' 895/07) תביעה בצירוף בקשה לסעד זמני להורות למשיבות לשבצו לאלתר בעבודה בתפקיד ההולם את כישוריו ומעמדו ולהמשיך לשלם לו שכר.

בהחלטתו מיום 29.3.07 קבע בית הדין האזורי, כי "שאלת המפתח להבנת זכויותיו של המבקש, היא מיהו מעבידו" וסוגיה זו אינה מתאימה להכרעה בהליך של סעד זמני. אולם, "בנסיבות שנוצרו, כאשר מצד אחד -  המבקש  הפסיק  לתפקד כמנהל נמל, עקב ביטול המינוי ובחירת אדם אחר למכרז, מכרז שהמבקש בחר במודע שלא להשתתף בו, ומצד שני -  אף אחת מהמשיבות לא סיימה את יחסיה עם המבקש במעשה ברור  ומובהק, לרבות גמר חשבון, ולו לשיטתה - אנו מוצאים שיש מקום לחרוג מהכלל של אי מתן סעד כספי כסעד ביניים". על כן, הורה בית הדין על סעד כספי למערער, כסעד ביניים ולפיו "כל אחת מהמשיבות תשלם למבקש תשלום חודשי בסך 4000 ש"ח נטו, ביום העשירי לכל חודש, עד להחלטה אחרת. התשלום יבוצע  מבלי לקבוע כעת מהי מהותו - דבר שיקבע בסוף ההליך, בהתאם לעובדות שיתבררו בתביעה העיקרית" (להלן: ההחלטה הראשונה).

4.     משסירבה חברת נמלי ישראל להותיר ברשות המערער את הרכב הצמוד ולשלם את אגרת הרישוי עבורו, ובהסתמך על ההחלטה הראשונה, חזר המערער ופנה לבית הדין בבקשה דחופה להורות למשיבות להשאיר בידיו את הרכב הצמוד ומכשיר הטלפון הנייד שהועמד לרשותו ומימון הוצאות אחזקתם. 

בהחלטתו מיום 17.4.07 קבע בית הדין כי עניינה האמיתי של הבקשה הוא "ערעור על היקף הסעד הכספי, הזמני" שהוענק למערער בהחלטה הראשונה. ומכיוון שבית הדין אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו, ונוכח התנגדות המשיבות, נדחתה הבקשה (להלן: ההחלטה השנייה). החלטה זו התקבלה במשרדו של ב"כ המערער ביום 23.4.07.

5.     לאחר ההחלטה השנייה, הגיש המערער לבית דין זה בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטתו הראשונה של בית הדין האזורי (להלן: הבקשה להארכת מועד).

החלטת הרשם

6.     בקשת המערער להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה הראשונה, נדחתה בהחלטת הרשם, תוך התייחסות ל"סיבה להגשת הבקשה באיחור" ולסיכויי הערעור. טעמיו של הרשם לדחיית הבקשה היו אלה: נימוקי בקשת רשות הערעור מלמדים שהמערער "אינו מבקש לערער על ההחלטה הראשונה מיום  29.3.2007. בהחלטה זו מופיע  בסעיף 1 תאור הסעד  לו עתר המבקש ובין השאר נכתב "להורות על המשך  תשלום שכרו,  כפי שקיבל עובר  לפנייתו אל בית הדין". ...הבקשה שהוגשה לאחר מכן מנוסחת בכותרתה- "בקשה דחופה למניעת פגיעה נוספת". מכל מקום, מראים נימוקי הבקשה כי "עניין הרכב והטלפון הנייד לא הופיעו בבקשה המקורית וגם אם הופיעו, ודאי לא בפירוט הזה". "כאשר אין כל ערעור של המבקש על ההחלטה הראשונה ומתוך אילוץ הוא מבקש לכרוך את הערעור על ההחלטה השניה בערעור על ההחלטה הראשונה ללא כל צורך, הרי שאין סיכוי לבקשת רשות הערעור"; "אף באיחור בן שלושת הימים אין לראות טעם מיוחד שעה שבשקידה ראויה" יכול היה המערער להגיש את בקשת רשות הערעור במועד "לו סבר שאינו שבע רצון מהחלטה הראשונה"; המערער "היה מרוצה מהחלטה זו אך רצה לקבל גם את הרכב והטלפון הנייד ולכן הגיש בקשה שניה"; אין לקבל את האיחור "עת מדובר בטעות בשיקול דעת". משנדחתה הבקשה, השית הרשם על המערער תשלום בסך 2000 ש"ח למשיבות 1 ו- 2 (בש"א 297/07; להלן: החלטת הרשם).

7.     בנוסף, ולפי החלטת הרשם, פתחה מזכירות בית דין זה תיק לבקשת רשות ערעור על ההחלטה השנייה מיום  17.4.07 (בר"ע 388/07). כנגד החלטת הרשם מכוון הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים בערעור

8.     לטענת המערער, התגבש בעניינו טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטתו הראשונה של בית הדין האזורי, וזאת, בעיקר, מטעמים אלה: בין הצדדים תלויה ועומדת בקשת רשות ערעור על החלטתו השנייה של בית הדין האזורי ו"הארכת המועד יכולה היתה רק להעמיד את מלוא הסכסוך שבין הצדדים בנושא, בעוד שאי מתן הארכה יש בו כדי לשבש את הצגת מלוא המחלוקת"; ההחלטה השנייה שניתנה ביום 17.4.07 נמסרה לב"כ המערער על ידי מזכירות בית הדין רק ביום 23.4.07 "וכל 'האיחור' נובע מכך"; מדובר באיחור קל ובשל העובדה כי החלטתו השנייה של בית הדין האזורי הומצאה בערב יום העצמאות, הוגשה הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על ההחלטה הראשונה ביום 25.4.07 בצאת יום העצמאות; לא נפגע עקרון סופיות הדיון; סיכויי הערעור טובים; לא היה מקום להשית הוצאות גבוהות בגין דחיית הבקשה להארכת מועד.

9.     חברת נמלי ישראל, אליה הצטרפו בטיעוניהן חברת נמל חיפה והמדינה, תמכה בהחלטתו של הרשם מטעמיה והוסיפה וציינה כי המערער לא הציג טעם מיוחד להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה הראשונה. טעמיה לכך היו אלה: מדובר בטעות משפטית של המערער או בא-כוחו בכך ש"הגיש בקשה חוזרת לבית הדין קמא במקום להגיש בקשת רשות ערעור ..., או למצער - לפנות במקביל לשתי הערכאות, או לבקש את הארכה בתוך המועד הקבוע בחוק". טעות מעין זו אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור; ככל שהמערער סבר כי ההחלטה הראשונה "מגבשת לו זכות להמשיך  ולהחזיק ברכב החברה ובמכשיר הטלפון הסלולרי, הרי משהודיעה לו המשיבה כי עליו להחזירם מיידית... היה עליו להגיש בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט על מנת לאכוף את ההחלטה"; מהבקשה הדחופה שהגיש המערער עולה כי "המערער לא סבר כי עניין הרכב והטלפון הסלולרי הינו חלק מההחלטה הראשונה, שכן לא ערער עליה אלא הגיש בקשה נוספת וחדשה בענין זה" ו"לו סבר כך היה פועל במהירות" ומגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה הראשונה;  אף אם מדובר באיחור קל אין הוא מהווה טעם מיוחד להארכת מועד בנסיבות העניין; בעצם הגשת הבקשה השנייה גילה המערער את דעתו כי אין בכוונתו לערער על ההחלטה הראשונה וכי "נושא הרכב והטלפון הסלולרי הינו נושא נפרד הראוי להגשת בקשה נפרדת"; נוכח התנהלותו זו, ניתן היה להניח כי המערער רואה בהחלטה הראשונה כהחלטה חלוטה שאין לערער עליה, והגשת בקשת רשות ערעור באיחור פוגעת בזכות המשיבים לסופיות הדיון; סיכויי הערעור נמוכים; אין לדון בטענותיו של המערער בדבר הליך תלוי ועומד, ועל כך שהמזכירות איחרה במסירת ההחלטה השנייה. אלה הן טענות חדשות המועלות לראשונה בערעור ודינן להדחות.

חברת נמל חיפה הוסיפה וטענה כי יש לדחות את הערעור נגדה, גם בשל כך  שאין מבוקש כל סעד נגדה ומכל מקום "לעניין מבחן הנזקים, ומאזן הנוחות הרי שלטובת המערער נפסק סעד זמני כספי אשר מלכתחילה לא אמור לקבל, מאחר ואין מדובר במקרה קיצוני המאפשר לבית הדין לתיתו, אך משניתן, לענין היקפו ושיעורו, אין המדובר בנזק שאינו בר תיקון בפסק הדין הסופי".